מבחינתי, יש 2 ממני. האחת היא אני, נורמלית, בעלת חיי חברה סוערים, המון מחזרים, נהנית לשתות, לרקוד, לבלות. משקיעה בלימודיה ובעתידה ולא נותנת לכלום לעמוד בדרכה. זו אני שמנסה להוכיח לעולם שכנגד כל הסיכויים, הצלחתי. והשניה מי היא? השניה אוגרת את כל הטראומות מהעבר, את השנים הארוכות בהן היא ואחייה חיו בדירת חדר קטנה וצפופה ואכלו שלוש פעמים ביום לחם מעובש ויבש עם גבינה. רק היא זוכרת את השנים בהן הייתה בתת תזונה, את הנשירה האיומה בשיער, את הציפורניים שחדלו מלגדול. זו היא שבכתה והתפללה כל לילה לחיים טובים יותר. רק היא זוכרת את המחסור הקבוע בהכל. את הזיכרונות הקשים שגם אם אני אתאמץ מאוד אני לא אוכל לזכור. רק השניה זוכרת כיצד יום אחרי יום היא הלכה לבית הספר לבושה באותה החצאית ורק בימי שישי הייתה יכולה לשטוף את החצאית הבלויה, הישנה והיחידה שירשה מאחיותיה, שלבשו אותה במשך תקופה ארוכה לפניה. רק השניה זוכרת את כל העלבונות שנזרקו לעברה בכיתה, ברחוב ובכל מקום שפניה היו מועדות אליו. זו הייתה השניה שגדלה כילדה מכוערת ומעוותת שגדלה ליהיות אני, הבחורה המחוזרת והנחשקת. היא מכילה בתוכה כל כך הרבה אמת כאובה, כל כך הרבה רגשות שלא ניתן לתאר במילים. היא עברה דברים שלשום אנוש לא מגיע לחוות. וגם אם היה ניתן לתאר במילים, אף אחד לא היה מבין. אני מסתכלת על השניה, הטראומטית, החלשה, מלמעלה אני חשה אליה בוז. כמה שאני שונאת אותה!!! אני מביטה עליה בהתנשאות אכזרית ואומרת לה שלעולם לא אהיה כמוה, שהיא מעולם לא הייתה אני. היא שקרעה את עצמה בעבודה קשה מנשוא בשביל הפרוטות שפירנסו אותי, היא שהקריבה את כל כולה, את גופה, את נשמתה ואת חייה בשבילי. היא שכאבה ואגרה את הסבל בשביל שאני לא ארגיש, היא החלשה, היא שום דבר. היא בסך הכל כאן בכדי לשרת אותי, בכדי לתת לי את הכוח ואת האומץ לפקוח את העיניים כל יום מחדש ולהמשיך הלאה. אבל לא, היא לא התקווה. לה אין שם, היא הכאב בהתגלמותו. היא תוצר לוואי של הרוע הקיים בעולם האכזר שלנו. אין לה פנים, יש לה רק הבעה קבועה, הבעה ריקה. אף אחד לא יכול להביט בעיניה מבלי לחוש את החוד השחור של החיים. אף אחד לא רוצה לשמוע את האמת שדועכת עמוק בפנים. לא היא תצטרך לעמוד ולתת את הדין ביום מותה, אלא אלוהים. אלוהים הוא זה שיאלץ להביט בנשמתה המצולקת ולהסביר לה מדוע היא הייתה צריכה לסבול. מדוע היא התחילה מנקודה, שמעולם לא היה לה סיכוי. רק באותו היום, היא תוכל להבין למה. היא תוכל לגלות את המקור. רק אז יהיה מותר לה להעמיד את בורא עולם במקומו ולהוכיח אותו על טעותו. היא מאמינה בו בלב שלם, אבל מגיעה לה תשובה! אחרי מה שהיא עברה, זו זכותה! מעולם לא שאלתי אותה למה היא נשארת, למה היא לא הולכת. גם לא עניין אותי. אני לא רוצה שום קשר אליה! היא לא אני! היא תוצר לוואי. אבל היא לא עוזבת. למה היא לא משחררת? אני מנסה להגיד לה שתלך למקום אחר, מקום בו היא רצויה, אל מקום שם יבינו ויקבלו אותה. היא לא מגיבה, אבל אני מרגישה אותה. היא עדיין מחפשת את המילים הנכונות לספר לי שהיא לעולם לא תיהיה רצויה בשום מקום. היא צועקת בשקט, כך שרק אני אוכל לשמוע, הדמעות שלה דוקרות אותי כל לילה מחדש. הן לא דמעות עדינות שנוזלות ברכות על הלחיים. הן דמעות המורכבות מסכינים קטנים ומרים שיוצאים לה מהעיניים. אבל מי יודע, אולי היא תמצא בסופו של דבר את המלאך שיאסוף אותה בחמימות, יטפל בה בנאמנות ולא יעזוב עד שהיא תשחרר את העבר, עד שהיא תחלים או תשכח. ורק אז אולי היא תוותר ותיתן לי שקט. זה כל מה שאני מחפשת. בשבילה הכל כבר מאוחר מדי, שום דבר לא יוכל להחזיר את התמימות שלה, אף אחד כבר לא יכול לפצות אותה על הזמן שעבר, התגלגל והשאיר בה חותם. בגלגול הזה, היא כבר גמורה. |