בימים האחרונים קבלתי פניות רבות להפיץ בין גולשי האתר שלי אירועים תרבות שמטרתם גיוס תרומות לילדים חולים.

ליבי נקרע מכל מקרה ומקרה ומהכמות הבלתי הגיונית של אירועים בצפיפות ובעוצמות כה גדולות.וכל מקרה הוא עולם ומלואו.

והרי נאמר כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. אני מצרפת כאן סיפור שקבלתי השבוע אשר מאד נגע לליבי ואני מבקשת לשתף בו את כולכם. וזה לשונו:

גבעת עדה-קהילה מגוייסת

ותיקי גבעת עדה יאמרו לכם, שפעם, כשהיישוב היה קטן, ובו רחוב ראשי אחד ולא יותר, וכולם הכירו את כולם, היו אלה ימים אחרים. והיום משגבעת עדה גדלה, והתרחבה לה ההרחבה, ובנתה לה את ביתך, יש פנים שנראות מוכרות בעיקר בשעות קבועות במכולת, ויש את הפנים של קופת חולים, והצהרון וגני השעשועים. ..ולא תמיד מכירים בשם, אבל מכירים את הפנים, ואת העיניים המחייכות לשלום.כך זה קורה כשמקום קטן גדל ומתרחב. אך גבעת עדה, נשמר לה חסד נעוריה, ונשמרה האינטימיות המשפחתית המאפיינת מקום קטן, וכשקורה דבר,מגוייסת הקהילה מכוח עצמה מכוחו של מקום קטן עם לב גדול. 

צו קריאה

ביום שלישי בלילה, נתכנסו בביתה של אירית בן שבת, מ"הצהרון של אירית", 14 אמהות שבאו להציע יד וכתף להניח עליהם ראש, ולב להכיל בו את כל הדמעות.באנו ונתכנסנו כולנו כדי לראות כיצד מסייעים לאירית להציל את בר, אחיינה. אירית, שפותחת את הדלת ומחייכת חיוך מוקיר תודה, ושוב נגשת ושוב מברכת, ולעיתים פשוט נפתחת הדלת מעצמה והנה באות חברות, ומכירות  וגם כאלה שעוד נכיר, והחדר מתמלא לאיטו, והלב מתרחב, והתחושה המתבססת היא שיש בכוחנו לעשות את הטוב ביותר האפשרי. 

בר נולד לחיות

בתמונות שבחדר, ניבט אלינו ילד חייכני, עם עיניים נבונות, ילד שכל חייו ועתידו לפניו.ואירית מספרת את סיפורו של בר, הילד שנולד לחיות.ואיך שבמאי שנה שעברה, בהיותו בן שמונה בלבד אחרי חולשה שתקפה אותו, ולאחר שבילה  יום שלם במחיצת סבתא, כי אין כמו סבתא כשלא מרגישים טוב, הוא מתלונן בפני אמו על כאב גרון.וכמו כל אמא, גם אמא אושרה לוקחת את בר לקופת החולים. ורופא הילדים, לאחר מבט אחד מהיר ובוחן, ממליץ ומאיץ ושולח למיון.ובר, כבר נובל לה בין הידיים, ורגליו אינן מוליכות אותו עוד.ואמא נושאת אותו על גבה.והסיוט עוד לא נתגלה, ועודנו נסתר, והדאגה כבר מחלחלת, אך אף אמא לא יכלה לדמיין לעצמה, ששם במיון, לאחר בדיקת דם קצרה, תתבשר כי בנה, שעד לפני רגע היה בריא ורק קצת מקורר, לוקה בלוקמיה בדרגה קשה, עד קשה מאד.אמירה לקונית אחת.והעולם שהיה ידוע עד כה, חרב ואיננו עוד. אישפוז מיידי, טיפול כימותרפי אינטנסיבי והקרנות, היו למנת חלקם. לחיים שעכשיו. זהו סדר העולם החדש.בית החולים הופך לבית עבורם. ובבית הקודם השייך לעידן הבריא יש עוד שני ילדים לטפל בהם, ולשמור על שיגרת יומם עד כמה שניתן. 

ההשתלה

בסוף נובמבר, חצי שנה לאחר שנתגלתה בבר המחלה, מכריעים הרופאים ואומרים, כי הדרך היחידה להציל את בר, היא למצוא לו תורם מתאים.אבא אבי, אמא אושרה, האח הגדול תומר בן ה-13, ואיתי בן ה-11, נבדקים כולם, כמו כל שאר בני המשפחה.בינם לבינם, הימרו כי מי שהכי מתאים להיות תורם, הוא בוודאי תומר, האח הבכור, שהוא ואחיו כל כך קרובים. בוודאי זה הוא...אך לא.ואירית מסבירה, שישנם אחוזי התאמה, ולעיתים התורם מתאים רק ב-20% או 30%... ואז היא מחייכת, ואומרת "אלוהים ריחם עלינו"ואנחנו כולנו תהינו, לאורך כל הדרך היכן היא מידת הרחמים... והיא ממשיכה ואומרת"איתי נמצא מתאים ב-100%."המשפחה כולה מגוייסת, לעזרה. ההורים , שניהם עצמאים, עוזבים את מקום עבודתם, וכעת עליהם להתמודד עם שני ילדים מאושפזים, עם הטיפולים וההכנות הכרוכים בהשתלה. 

הזכות הגדולה

איתי עובר טיפולים וזריקות, של חומרים מעוררי מח עצם. במקביל הוא זוכה לליווי פסיכולוגי לקראת התהליך שהוא עתיד לעבור. בר הולך ונחלש והרגע המכריע קרב ובא.איתי ובר מאושפזים יחדיו.מח עצם שנשאב מאיתי, מוחדר לגופו הדואב והחשוף של בר הקטן. כולם מתפללים לנס.אירית, בקול חצי מבוייש, מספרת על החיים וההתמודדות הנוראית היומיומית. מספרת על מסירות הנפש של אחיה לילדיה, על העשייה התומכת של כל המשפחה.ובצער מוסיפה, שאין בה די.היא מבקשת עזרה. 

כך זה קורה, בגבעת עדה, שבמקום קטן הלב מתרחב ומועצת האמהות, מתגייסת לערוך מסע התרמה למען בר. תחילתו של מסע ההתרמה, בחמישי ושישי ה-11 וה-12 בחודש, בגיוס תרומות מדלת לדלת. במקביל יוקמו דוכני התרמה ואמהות מן היישוב יאפשרו לתושבים לתרום ככל אשר לבם מאפשר. בהמשך יופקו אירועים קהילתיים שכל הכנסותיהם למען בר. לכל אוהבי האדםוהאדמהעזרו לנו לשמור על פרח הבר. 

הוא נולד לחיות.