פוסט זה הוא מחווה קטנה לאמן ישראלי בריטי יונתן (או ג'ונתן) דארבי - שנולד בתל אביב, 1984. בגיל 6 עבר לגור בלונדון עם משפחתו. מטרת הפוסט איננה להעביר ביקורת חיובית או שלילית על עבודותיו או אמירתו, אלא לכבד את התהליך - שאלת שאלות ובחינה עצמית בתוך תרבות של צריכה. (אישית אני חושבת שעבודותיו גם מאוד אסטטיות)

האמן על העבודה שלו: "אני מתבונן כבר תקופה על התופעה שבה שהפן הויזואלי של מותגים משתלט על החלל הציבורי; ובכך אנו נשארים עם פחות ופחות בחירה לגבי מה סובב אותנו. . . . כאמן, אני מנסה להתבונן בחוסר העקביות הניכרת בחברה המודרנית היום יומית ואני מאמין שאנחנו אומה ממותגת. . . בין אם אני אוהב את זה או לא, גם אני חלק בזה ואף כותב מילים אלה כשאני נועל נעלי נייקי. האנושות מתדלדלת ככל שאנו נהיים המון חדגוני שבקלות מושפע מטעם מטרות קפיטליסטיות. בחרתי להשתמש בדמות שלי בעבודתי משום שאני באמת מאמין שאני גם חלק בנושא, ושהצעד הראשון להתמודד עם זה הוא להיות כנה עם עצמי לגבי המעורבות שלי בו. עם יחס ליצירה של קתה קולוויץ "האסירים" בה היא מציגה דמויות אנושיות ללא פנים. אני בחרתי להציג סביבה עכשווית, ובחרתי את מדיום היצירה בקפידה: השימוש בסטנסילים באמנות גם זה הפך לדוגמה קלאסית לגבי איך מיתוג תאגידי יפשיט כל התנגדות מכליה הלוחמניים, על ידי כך שהתקיפה משתמשת בכלים של התרבות עצמה".

דיוקן עצמי:

 לבלוג של האמן: http://jonathandarby.blogspot.com/

מקור הטקסט: http://www.saatchi-gallery.co.uk/illustrators/?inc=details&id=97450