כשהיה  בן  17  בערך  התחיל הכל .רק  שאז  עוד  לא  ידענו ולא  הבנו. לא  שזה  היה  עוזר .ממש  לא. כי  המחלה קננה  בו מיום  היוולדו . אני  המטומטמת שהתעלמה  ,שלא  הבינה.

אחרי  שסיים  את  התואר ,  ממש  אחרי  המבחן  האחרון . שגם  אותו  סיים  בהצטינות,  בא  אלי  והודיע .  אמא  אני   חושב  שאני  משוגע .

ההודעה  היתה  דרמטית .  אני  כמובן  ביטלתי .  כמה  חכם וצודק  הוא  היה .

כמה  טיפשה  עיוורת  ומתכחשת   הייתי  אני .

הסימנים  הקטנים  ,  שקיבלו   אחר  כך  מימד  אחר . הבדלנות ,  ההסתגרות  ,   ירידה  בכושר  הגופני , ירידה במצב הרוח . הסתגרות  בחדר  .  חוסר  הענות לחברים  שמתקשרים .חוסר  הערכה עצמית .

שנים  עברו  עד  ההתקף  הפסיכוטי הראשון .  ואני  הטפשה  לא הבנתי  . לא  רציתי   לראות .

טלפון  מבית  החולים .

נסיעה  מטורפת  למקום . הבן   שלך  נמצא  עומד  במתחם  הלימודים  . לא  רוצה  לזוז  או  לדבר . נאלצנו  להזמין  אמבולנס . הפסיכיאטר  בודק  אותו   . אבחנה  חד  משמעית .

סכיזופרניה .

ומשם  סיפור  חיי  כבר  שונה  לגמרי .

גם  חייו  של  בני  . החכם  ,  המוכשר  ,  היפה  ,  המצחיק . הכל  כבה .

או אולי  מאיר  בכיוון  שונה  . או  אולי  שוב  התכחשות .

אני  עומדת  לפרוס  כאן  את שלוש  השנים  האחרונות  של  קיומי . ההתבוננות  פנימה . המסקנות . ותבונתו   של  בני .

בדרך  להחלמה .