דגימה מקורית של פונט קסלון המבוסס על חוקי הכתב הרומאי [מקור - וויקיפדיה]

 

 

  קליגרפיה עם "אות שבורה", מתוך תנ"ך מעשה ידי קליגרף בלגי מ1407 לסה"נ.

שוכן לבטחה בכנסיית מלמסברי בווילטשייר, אנגליה.
[מקור - וויקיפדיה]

 

האות השבורה היא וואריאציה וצאצאית לכתב הלטיני. בעוד שהאותיות הלטיניות נוחות לכתיבה בקנה בכתב יד, או בחציבת גוש אבן (מה שמקנה לה את האיכויות הנקיות שלה), האות השבורה נוחה לכתיבה קליגרפית מקצועית של טקסטים ארוכים בגלל המבנה הזוויתי-שבור שלה, כפי שמאפיין את גגות האותיות. השימוש בקנה מושחז מכתיב את אופי הצורה: כמעט שבלתי אפשרי ליצור עיגול שלם וסימטרי, ולכן נוצרות אליפסות מוטות קדימה עם כיוון הקריאה, או צורות שבורות. דוגמא טובה אפשר לראות באות O שבדוגמא למעלה - העיגול "פורק" לזוויות החוזרות על עצמן (בערך 45 מעלות עם גיוון). מבנה האות השבורה נוטה להיות צר בדרך כלל (חוץ מהcapital letters, האותיות הגדולות שבתחילת שמות ומשפטים), ולכן נוצרת תבנית חוזרת (או קצב, אם תרצו) של פס שחור ופס לבן וחוזר חלילה. האות השבורה הפכה לאות תקנית החל עם פריחת הספרים בזמן הממלכה הקרולינגית הגרמנית (אחת מהאימפריות הנוצריות של ימי הביניים), ונפוצה בעיקר בכתבי היד של המאה ה-12 לסה"נ. האות השבורה היא האלפבית שעמו הודפס התנ"ך הראשון של גוטנברג במאה ה-15, והיא הפכה להיות מזוהה עם העם הגרמני עד המאה העשרים. זה היה הכתב שהם קראו בספרים ובמודעות.

 

 

 

---

 

 

 פונטים בעיצובו של רודוף קוך
[מקור - וויקיפדיה]

 

רודולף פעל בגרמני בתווך שבין סוגי הכתב השונים, הושפע מוויליאם מוריס, מייסד תנועת הArts & Crafts, וגם מזרם האר-נובו שהיה בולט בתחילת המאה העשרים. הוא שאף למזג בין השפע המרשים של הבארוק לבין האנרגיה הגולמית של התנועה הרומנטית. הוא עבד כמעצב תחת בית היציקה והסטודיו לעיצוב פונטים גבר. קלינגספור מ1906 עד למותו ב1934, ושירת בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. בין הפונטים המוכרים שעיצב אפשר למנות את הפונטים הבאים:

 

• משפחת הפונטים Deutsche Schrif,
• Maximillian,
• Wilhelm Klingspor Schrift (gotisch),
• Neuland,
• Jessen,
• Wallau,
• Koch Antiqua,
• Frühling,
• Holla,
• Zepelin,
• Prisma,
• Offenbach,
• Marathon,
• Koch Kursiv,
• Kabel

 

בתמונה - דגימה של הפונט WILHELM KLINGSPOR GOTISCH שעיצב קוך

 

 

אפשר לראות תמונות של הפונטים שעיצב באתר שהוקם לזכרו.

תחילת הרומן עם האות הכתובה החל בשנת 1903, כאשר היה בן 27 (היי, זה הגיל שלי!) ונתקל בכתבה במגזין צעירים, שעסקה בקליגרפיה. הרעיון שאפשר לכתוב אותיות באמצעים קליגרפיים (באמצעות ציפורן קליגרפית) הסעיר אותו. הוא החל להתנסות ביצירת אות (פונט משלו). לאט לאט למד ופיתח את הצורה הייחודית בעקשנות והתמדה, ויחד עם הביקורת שקיבל מאיש מקצוע, הצליח לעצב את הפונט הראשון שלו. ב1905 התקבל לעבודה בבית היציקה רודהארשה בבעלות האחים קלינגספור, ושם למד את רזי המקצוע, תוך כדי שהוא לומד מן הנסיון עם הלקוחות. ב1908 הוחלט לייצר את הפונט הראשון בעיצובו של קוך - "פראקטור", אשר זכה להערכה רבה מאת הבוס של קוך, קארל קלינגספור. בין השניים עפו ניצוצות של ויכוחים על חופש אמנותי מול צרכים ופשרות עסקיות מצד אחד, והערכה רבה מצד שני. קוך תפס את עבודתו כשליחותו של אוּמן להפצת אומנותו לציבור הרחב.

 

קוך, שאמרנו שהיה חסיד תנועת הarts & crafts, היה מודאג שהתפתחות הטיפוגרפיה בעידן המודרני תמחק את זיכרון המלאכות המסורתיות. בזמנו של קוך, השחיזו וחתכו כל אות אבטיפוס שהגיעה בצורת מטיל מתכת גס עד לשלמות (תהליך הידוע בשם punchcutting - מלאכה מורכבת ודקדקנית). מהרגע שהוכנה אות לדוגמא, היו מכינים תבנית שלילית שלה, ויוצקים מתכת לתבנית, כך שנוצרו בקצב איטי אותיות דומות ואיכותיות המוכנות לדפוס. במובן מסויים כל אות הייתה שונה מעט, ולאוּמן היה מגע ישיר עם האות. ואולם בתחילת המאה העשרים התפתחה שיטה מהירה ותעשייתית יותר בשם לינוטייפ, שהפכה פופולארית בתחום העיתונות: המפעיל בקרבה של מכונה מופלאה ומורכבת, מקליד טקסטים, ומתוכה היו נוצקים במקום (!) אותיות עופרת מסודרים כמשפטים, שאותם היה קל לעמד ולשלוח לדפוס. כל התהליך המייגע של השחזת האות וסדר הדפוס אות אחרי אות נעלם. כעת היה אפשר לבצע תיקונים מהירים בקלות (יחסית). אחת מהבעיות הקשות של המכונה, היו שהמפעיל היה יושב בתוך עננת אדי עופרת רעילים.

 

 

[שיטת חיתוך אות האבטיפוס לפני תהליך התבנית והיציקה]

 

 

למעלה - מכונת הלינוטייפ. למטה -  משפט יצוק.

[מקור - וויקיפדיה]

 

 

רודולף קוך משחיז אותיות

 

 

קוך יצר איורים רבים שנחשבו מאוחר יותר לאיורים קלאסיים (ומוכרים לחלקנו כי הם דומים לסגנון היוגנדשטיל), ופרסם ספרים על קליגרפיה גרמנית (ובמיוחד על האות השבורה) הנחשבים לאבן דרך עד ימינו, עם דוגמאות מדהימות ליכולותיו. אחד מהספרים כלל איורים של סמלים נוצריים, שאפשר לראות כאן.

 

 

 

איורים יהודיים-נוצריים של רודולף קוך - משמאל "כתר הקוצים" של ישו, ומימין גפן עם ענפים. [מקור]

 

 

בשנת 1915 נשלח קוך ללחום בחזית הגרמנית כרימונאי (גרנדייר). את האימה שלו מן הזוועות שחווה, ביטא בכמה מילים ששירבט על דף, כנראה ציטוט מתוך תרגום לותרני של התנ"ך: "אלוהים, רחם עלי".

 

 

 "בכל הצניעות והענווה אני אומר זאת, הדבר הטוב ביותר שזכיתי בו במלחמה, היה לעלות מעל האומללות. יכלתי להרגיש את מודעותי הברורה לכוחי ולבטחון העצמי, ולתקווה עליזה לבאות". רודולף קוך מעיד על התעוררות דתית, שגרמה לו לרצות לשרת את אלוהים ולהיות משרתו, וזה היה הכח אשר ממנו שאב את חוזקו בזמן המלחמה. עם תום המלחמה, התפנה קוך, בדומה לגרמנים רבים, לאסוף את השברים של חייו ולהקימם מחדש. ב1921 הקים סדנא טכנית בעיר אופנבאך שבגרמניה, ולימד בה סטודנטים את רזי המקצוע, וביניהם קליגרפיה ואוּמנות, באופן דומה מאוד לחזון של מורי הבאוהאוס. הסטודנטים עיצבו כל דבר שאפשר לשים עליו אותיות, וכך הייתה אומנות הטיפוגרפיה משולבת בעשייה ומלאכה תלת מימדית. בתחילה לא היה הדבר קל בשבילו. עם הטראומות של המלחמה והאחריות הרבה שנפלה עליו (גם מצד הסטודנטים וגם מצד אשתו ובתו), הוא הרגיש שעליו לזנוח את האמנות על מנת להיות מורה. לדעתי, אחד מהמאפיינים הנפלאים ביותר של רודולף הייתה היותו איש מלאכה חרוץ, שקט, ועניו (שאהב את המלאכה והעבודה השקטה), למרות שלפעמים ענווה זו מנעה ממנו להרגיש את הרגשות שכל כך היו ראויים לו. אני חושב שחריצות וענווה שכאלה אפשר למצוא בדור הנפילים שלנו, הטיפוגרפים העבריים המייסדים כגון נרקיס או פרידלנדר. 

 

דויטשה שריפט (פונט בשם "כתב גרמני")  Deutsche Schrift [מקור - הבלוג של TypeOff]

 

בעבודותיו של קוך אפשר למצוא אצילות תנועה בצורות הקליגרפיות שהתוו את האתיות שעיצב. הוא יצר לעיתים אותיות גבוהות, פואטיות, צרות, דקות גזרה אך יציבות, שכמו הקתדרלות בארץ מולדתו, שואפות לנסוק למעלה מבלי לאבד את הזהות והבסיס שלהן. צורות אחרות שיצר מכילות אופי עליז, קשטני, שעה שקווים בזוויות שונות יוצרים תנועה קופצנית ולא מסודרת. יש אותיות שעשה אותן לקריאה, והן פונקציונאליות אך בעלות חן, ומצטופפות יחדיו בשורה.

 

פועלו של קוך היה מקור השראה לטיפוגרפים רבים שיהוו את עמודי התווך של הטיפוגרפיה המערבית (כגון הרמן זאפף ואשתו גודרון זאפף-וון הסה). מה שרבים מאיתנו, הטיפוגרפים העבריים, לא יודעים, זו מעורבותו של קוך בעולם העברי וקשריו האמיצים עם הקהילה היהודית-גרמנית. מלכתחילה היו האותיות העברית שהודפסו באירופה, עם הקווים האופקיים העבים והקווים האנכיים הדקים יותר - תשובה עברית לאות השבורה (בעלת האותיות האנכיות העבות והקווים האלכסוניים הדקים), ואפשר לומר שבתי היציקה היו המעונות שבהם גדלו האותיות - לטיניות ועבריות ביחד, הודפסו ביחד בספרים, והושפעו אחת מן השניה. הסדנא בראשותו של קוך הפיקה שכיות חמדה רבות ללקוחות יהודיים, כגון ספר הגדה Offenbacher Haggadah ב1927, קערות פסח, שטיחים עם כיתובים בעברית, ועוד, וחלק מתלמידיו היו יהודים. כפי שמעיד הנרי פרידלנדר, מעצב האות "הדסה": "מרודולף קוך למדתי את הערך האנושי ואת כוח הביטוי הגנוז בכתב, מידות שאינן קשורות ליופי פורמאלי, כי אם מצויות אפילו בצורות מכוערות לפי מושגים מקובלים." [מקור - הספר "אות היא לעולם", ישראל. משרד החנוך והתרבות. האגף לתרבות תורנית]. פטרון הסדנא של קוך באופנבאך (ובעצם - פטרונו האישי של קוך) היה מי שבעתיד יוודע כנדבן ופטרון האמנויות האמריקאי זיגפריד גוגנהיים.

 

בנוסף, אפשר לומר בוודאות כי קוך לא הזדהה עם רגשות לאומניים אנטי-זרים, כפי שאלה החלו לבצבץ עד שזקפו את ראשם המכוער בשנות השלושים. אני לא יודע אם קוך היה בורח למקום אחר, או שהיה עוזר ליהודים והופך לחסיד אומות עולם, או שהיה משלים עם המצב ומתמזג עם הרוב הפאסיבי. איך הוא היה הרגיש כאשר שרפו את הספרים באופרנפלאצ בברלין, ואיך היה מרגיש שעה שהיו נשרפים כמה מפירות עמלו, רק מכיוון ששכנו בבית כנסת? איך אדם שכזה, בן 58 ב1934, אדם שאהב את החיים ואת היופי, היה מתמודד עם ענני האופל שכיסו את מולדתו האהובה?

ב1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון, וחלק מתלמידיו הקדישו את הידע היקר שנתן להם באהבה, לקידום האימה הנאצית.

 

האותיות הגרמניות "השבורות" שעוצבו על ידי דורות של נוצרים ויהודיים גרמניים גאים ונחשבו לנכס לאומי הולאמו באלימות על מנת לשרת את האידיאולוגיה הגזענית-פאשיסטית של השלטון הנאצי. זאת עד שהשלטון הנאצי נפטר מ"האות השבורה" בהודעה מנהלתית (צו בורמן) ב1941 שהכריזה על אימוץ כולל של האות הלטינית שתהפוך להיות האות הגרמנית הסטנדרטית, בתואנה שהאותיות השבורות הן "יהודיות מידי".

 

ב1934 נפטר רודולף קוך בעיר אופנבאך-על-נהר-המיין שבגרמניה. הטרגדיה בקשר לכתב הגרמני היא שהשימוש בכתב זה פסק בגרמניה (מכיוון שלאחר מלה"ע II הגרמנים רצו לטשטש כל זכר לעבר), ובנוסף רבים היום משייכים את האותיות לנאציזם. האותיות הן אותיות, צורות יפות, שחור על גבי לבן. לאותיות אין אידיאולוגיה משל עצמן, רק אנחנו טוענים אותן במשמעויות. 

 

 

 

 

 

כותרת מדהימה לספר של אוסף פרחים שיצר למען משפחתו.

 

 

מתוך ספר אספנים נדיר (1000 דולר) שעוצב ע"י הסדנא של קוך [מקור]

 

 

[offenbacher Haggadah]

 

 [offenbacher Haggadah]

 

 

 

 

תהא זו טעות להצביע על קוך כשמרן ואיש של מסורת בלבד. תוך כדי ניסויים בלתי פוסקים, הוא ניסה למזג את האות השבורה הגרמנית והאות הלטינית (דוגמא מוצלחת אפשר למצוא בפונט wallau). בנוסף, הוא הושפע גם מהזרם החדיש דאז של הבאוהאוז, שקידם את רעיון הטיפוגרפיה הלטינית הנקייה, הסאנס-סריפית המבוססת על צורות פשוטות. קוך בנה מקום של כבוד יחד עם שאר יוצרי הכתב הסאנס-סריפי המודרני כגון פוטורה והלווטיקה המאוחר יותר, כאשר הוא עיצב את הפונט Kabel. למרות שקוך לא זכה לסיים את מלאכת עיצוב הפונט בגלל מותו ב1934, מעצב אחר המשיך את המלאכה וסיים אותה.

 

 

 Kabel