לא עוד הגבר הקטן שייקח אשה כמוני ויעשה ממנה אפר, עפר ואפר. אני נכנסת הביתה וטורקת את הדלת בבוז. ממסירה מעלי את התחתונית האדומה. היא בצבע אדום רועש. יש לה גוון מהמם של שקיעה פראית באי הזוי שלא נמצא בשומקום. יש לה צבע של תאווה ותשוקה. תמיד הייתי בטוחה שזה צבע שאפשר להריח.
"ואני כן מצליחה להריח" כך אמרה לי הסבתא שלי, שרכנה בחצי עוורון מעל לבד המבהיק, משקיעה בכל תפר כאילו היה ואגינה של אשה בצירים, כאילו היא עושה לה עיסוי פנימי עם שמן פשתן כדי למנוע קרעים בשעת הלידה.
סבתא טענה שהיא מצליחה להריח צבעים, היא היתה משוגעת כזו, נו, מתוסבכת. היא היתה מצליחה להריח את התחתונים שלי מקילומטר כשהייתי קטנה, והיתה רודפת אחרי ברחבי הבית עד שהחלפתי אותם. הייתי נכנסת לחדר נתונה בתחתוני החדשים , המוסתרים מתחת לחצאיתי הסבוכה. "ילדה טובה!" היא אמרה לי, " אבל למה שחור????"
אז זהו, נמאס לי ממנו. הוא לא יזכה לגעת בתחתונית האדומה של סבתא. הוא לעולם לא יריח את ריח השקיעה שאין לה סוף, הוא לעולם לא יאבד במרחבים העצומים של התשוקה, הוא לעולם לא יחווה רגעי טירוף והזיה בלתי נשלטים בתוך המיצים התוססים שלי. הוא לא. אני לא אוהבת אותו.
אחרי שאני מסירה את התחתונית אני מכניסה אותה לקערה. שופכת עליה מים וסינטבון. ומזמרת זמר נוגה על חליל שלא שרד את הבצורת. בא לי לדבר עם אמא שלי אבל היא כבר מזמן בשמיים, רוקדת בעירום לצידם של מליוני מלאכים צחורים. אני נגשת למראה. פורעת בחמלה את שיירי שיערי האפור. אניצים אניצים הוא צונח על גבי ומכתים את החזיה הכתומה והבוהקת בגוון עבש של אתמול.
אני אצא מהבית כך, בפעם האחרונה, אראה לו את מלא חמדותי, את כל הדברים שהוא לא יוכל לגעת בהם לעולם. אני מסיטה את ראשי בגאווה, מחליקה את רגלי לנעלי בית צמריריות בדוגמת אבוב פרחוני עם חורים. הו, מה שיקרה לך. הו התשוקה שתעלם לך כך, הו האתמול הפורח למול המחר המשמים. ואני, לא אהיה עוד. ואני אשה, אשה עם תחתונית אדומה. לא שלך אני.
יורדת לי לאיטי לקומה התחתונה של הבנין. שם הוא גר. אני מתכופפות בכוונה מול חור המנעול, שהרי הוא שם, בוודאי כמה להניח את אצבעותיו השוקקות על גבי. אני מפנה אליו את ישבני, מקווה שעיניו עוקבות אחרי המסלול המפתה שיוצר הבד של החוטיני בתוך חמוקי. מתכופפת ומרימה את צפחת המים, את המזרן והאהיל.
לא אשב מול דלתו ימים כלילות. לא אכלה את ימי בציפיה ליום שבו הוא יפתח את הדלת ויאסוף אותי אליו. לא אחכה בחלון, לא אקרא בשמו בלילות שוקקים ולא אארוב לא בצאתו מהמכולת עם גבינת הצדר הנצחית שלו.
די, נמאס לי ממנו, הוא לא עוזב אותי המעצבן הזה. אני חוזרת הביתה עם כל החפצים. החדר שלי שוב מתמלא, כבר כמה שנים לא נמתי במיטה רגילה. תמיד מתחת לרגליו, תמיד מחכה.
אני אכנס לאמבטיה ואחתוך וורידים, אני רוצה לאונן עד מוות.
אני מטבילה את פני במי הכביסה של התחתונית האדומה ובוכה.
סבתא תמיד אומרת ששדונים קיימים, הם קטנים וחומים והם מתעוררים כשמישהו עצוב והופכים לו את הבית.
|