| השבוע, נשארתי בבית עקב מחלה. אחה"צ טיילתי לכיוון תחנת האוטובוס על מנת לאסוף את בני הצעיר בן השש. כשירד מן האוטובוס, לא הבחין שאני צופה בו. ניגש יחד עם חבריו, להר של אדמה שהונח בסמוך, והתחיל לשחק. הילדים עלו, ירדו, קפצו, והתפלשו כשהם צועקים וצוחקים. תוך כמה דקות כולם התמלאו בוץ. שמחת הילדים מלאה אותי עליצות. אלא שפתאום הציף אותי פחד נורא. מה יהיה? הרי אימא שלי תכעס.... הפחד החזיר אותי ליום חורף אחד, לפני כ-30 שנה. בבית הספר בו למדתי, בנו מגרש כדורסל. לפני שיצקו את האספלט, חפר משהו תעלות לכל אורך המגרש וסידר את האדמה החפורה בערימות קטנות לצד התעלות. המקום נראה כמו מגרש המשחקים אולטימטיבי. ילדי השכונה הסתדרו בטור ויחד דילגנו מעל התעלות, מגבעה לגבעה בניסיון לא להתנתק מהטור. באחד הדילוגים, מעדה רגלי ומצאתי את עצמי מתפלש במים ובוץ שהגיעו עד למותני. המכנסיים והנעליים התמלאו בוץ. הטור כולו נעצר באחת. הגדולים, ניסו להציע פתרונות עקרים בעוד שהקטנים התפזרו לנוכח חוסר האונים. לאף אחד כבר לא היה חשק להמשיך לשחק. הלכתי הביתה, פוחד פחד מוות. כשבראשי מהדהדת מחשבה: "מה יהיה? אימא שלי תהרוג אותי". לא התבדיתי. אימי כמעט התפלצה. במהלך הניסיון להסביר לה מה קרה, שיקרתי כאילו אחד הילדים דחף אותי. "בוא ותראה לי מי הילד?" בקשה. "איני מכיר אותו", עניתי. "אם כך בוא ותראה לי מי זה", התעקשה. כשהגענו לרשת התעלות, נאלצתי להודות בפניה שאף אחד לא דחף אותי, פשוט נפלתי במהלך משחק. איני זוכר אם קבלתי עונש. אני רק זוכר את המסע הארוך ברגליים פסוקות. נעלי השמיעו קולות של "פליש, פלוש", הילדים, ליוו אותי במבטי רחמים והדרך התארכה והתארכה. אולי אפילו משכתי אותה בתקווה שאולי אף פעם לא אגיע הביתה. ולכל אורך המסע, פשוט פחד מוות. מאז לא העזתי יותר לדלג בשלוליות. קולות צחוקם של הילדים, העירו אותי מהרהורי, הרגיעו אותי ומלאו אותי שמחה. שמחתי על כך שבכל יום אני בוחר לתת לילדי חופש להתפלש בבוץ או לדלג בשלוליות מבלי שיצטרכו להצטדק על כך שהם חופשיים.נכתב לזכרה של אימי האהובה. |