פעם למדתי שיטה שכשיש הרבה עבודה-להתחיל עם משהו הכי קל, רק כדי להיכנס לשוונג.

אז התחלתי עם הקופסאות של הדיסקים.

לא צריך למיין. הכל הולך איתי. דבר לא ייזרק לפח.

הדיסקים עצמם נמצאים בתיקיות.

לקחתי ארגז שבדיוק מתאים בגודל, והתחלתי לרוקן את המדפים.

דיויד ברוזה, אבישי כהן, רמי קליינשטייין, עידן רייכל, כולם אל תוך הארגז, חושפים שכבת אבק דקיקה שהסתתרה מאחוריהם.

תיסלם, יזהר אשדות, מאיר בנאי, אוספים כאלה ואחרים, מתווספים אל חבריהם מהמדף הקודם,

עוד שיכבה של עיתון לריפוד, והנה, המשימה הראשונה הושלמה.

קסטות ישנות מבצבצות מבין הדיסקים,

תכניות שהקלטתי מהרדיו, הופעות של דיויד ברוזה, ריאיונות, מצעדי פזמונים של שנות ה-80.

והדיסק של תיסלם שקניתי ב-41 שקלים והיה הדיסק הראשון שקניתי ,

ממנו למדתי שאם המורה מעשנת עם התלמידים, זה לא נורא כל כך.

השיר "ירושלים" של מאיר בנאי, מחייך אלי מתוך "ובינהם" ונכנס כמעט לבדו למערכת...

אני שומעת את כלי המיתר ומתחילה לבכות.

לא, אין זמן עכשיו," אני אומרת לעצמי,

תבכי בירושלים, אחרי הכל,

אחרי שכל הקרטונים יהיו מסודרים ואפשר יהיה ללכת לכותל לברך על החזרה הביתה.

יש עוד כמה קרטונים לארוז,

לא. עוד לא הגיע הזמן לבכות.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++

"חזרתי הביתה אחרי 20 שנה

במבט ראשון דבר לא השתנה

שני סוסים קשורים לעץ התאנה

קרטון על הבטון

עם חץ "לחתונה"

אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם?

איפה כל הילדים איפה הם כולם?

מי לקח לי אותם?"