מחדר  מיון  שלחו אותנו  לבית  חולים  לחולי  נפש .המגע  איתם  היה  טראומטי,לעולם  לא אשכח . שערי  ברזל ,שומרים ,הכל  אפור  .זקנים  תשושי  נפש  מתרוצצים  בפרוזודור  צועקים  לעזרה .הוא הבין  שמשהו  מאוד  גרוע  קורה . לא  היה  מוכן להישאר. גם  אני  לא  הייתי  מוכנה . בשבת  הוא  יחגוג  יום  הולדת . בהרגשת  הסטריה ,בכי ,נואשות  ופחד . לקחתי החלטה .

שבת  אתה בבית . ביום  ראשון  נצא  מוסד  קצת יותר  אסטטי .

לקחתי  אותו  בהקלה .

בשבת  חגגנו  יום  הולדת . היה  ממש  כיף . למרות  שהוא היה  במקום  אחר .  למרות  זאת  עם  המשפחה  הקרובה  הוא  דיבר .  קצת  התאושש .

שבת הוקדשה  לחיפוש  מקום .

חרשתי  את  כל  בתי   החולים  הפסיכיאטריים באינטרנט .

  חיפשתי  מקום  פתוח ,  ירוק  ,  אסטטי .והחלטתי.

יום  ראשון  לקחנו  את  כל  המסמכים  הנדרשים ,תיק  צד  עם  בגדים  רזרביים ,  שהוא ארז , ונסענו לבית  החולים .

קיבלו  אותנו  יפה  מאוד .הושיבו  אותנו   מול   הרופא  והאח. וראיינו  אותו  ואותי . אחרי  מסיבת  יום  ההולדת וההתאוששות .  הוא היה בסדר . יחסית . שיתף   פעולה  .

כן  ,  הוא שומע קולות  שאומרים  לו  מה  לעשות .  הוא  יודע בוודאות  שזהו  קולו  של  אלוהים .   והוא חייב  לציית   לו .

כן  ,  הוא  רואה  שאנשים  מסתכלים  עליו  ברחוב  ומעבירים  לו   מסרים  מאלוהים .והוא  חייב  לציית .

הוא כבר  שומע  קולות   מזה  שנתיים .  רק  שבזמן  האחרון  היה  קצת  לחוץ  בגלל  הלימודים .  והקולות  נהיו  יותר  אגרסביים .

 והוא  לא שלט  עליהם   יותר .

הדיבור היה  מינימלי. משפטים  קצרים .  ואם  אפשר  בכן ולא  עדיף .

אני  ישבתי  בצד  והתבוננתי .

לא ידעתי  מה  לעשות . לצרוח , לבכות , לצעוק  שזה  לא  יכול  להיות .

אני  אשמה .  החינוך  שלי .  הביקורת . המריבות  עם  הבעל . הצורך  לשלוט  על  הילד מגיל  קטן.  לכוון  את  דרכו .  לא  לתת   לו   "  להשתולל " לעשות  דברים  ש"אני "  לא הייתי  עושה .  שתהייה  לו  דרך  סלולה .

כמה שטויות . כל  כך  לא חשוב . אילו יכולתי  להחזיר את  הגלגל  אחורה .

ואני   יושבת   ומנחמת  אותו .  הכל  יהיה  בסדר .  תראה עוד  חצי  שנה  נשכח  מהנושא .

אישפוז  יום .  עליו להגיע  יום  יום   פרט   ליום  שישי . עד  השעה  14.00 .ואז  עלי  לקחת  אותו  הביתה .

בתחילה  הסעתי  אותו . הרבה שעות  "חופש "  נוצלו  בשבועות  הקרובים . ימי מחלה  .

כל   בוקר  ,  לאחר  מאבק  להתעורר . נסענו  לביח . ובשעה  14.00 הופעתי  במחלקה  ולקחתי  אותו  הביתה .

הוא  החל   טיפול   תרופתי .

לאחר שבועיים  ,  בהתיעצות  עם  הרופאה , נתתי   לו  ליסוע  באוטובוס .לבד .

כל  10  דקות  הייתי   מתקשרת  לנייד  לבדוק שהכל  בסדר .

בבית  היינו  משוחחים .

איך  היה  ?  מה  עשיתם   ?  איך  אתה  מרגיש ?

אז  התחילו שיחות  הנפש  של  העבר . הטעויות  שעשיתי . שלא  פירגנתי  מספיק .  שלא  סמכתי  עליו . שלא  נתתי   לו  מספיק  חופש .  שעשיתי  בשבילו   יותר מידי .  ולא  נתתי  לו  עצמאות . לא  נתתי לו  להתבגר כפי  שהוא רצה . שהתערבתי .

גם  אני   וגם  אבא שלו .

שלאחיו היה  יותר  חופש . לא נתתי  לו  להתבטא .

אוני  ביקשתי  סליחה .  כל  יום .  ביקשתי  סליחה  ומחילה .  לא ידעתי  אחרת . בני .  סלח   לי . 

והנפש  שלי   רועדת   מאימה  ופחד .  שזה  המצב שיהיה לעולם .  המבט  הריק . החידלון  שנשקף   ממנו .

ואסור  לי   לבכות  בנכוחותו .

 שיחשוב שזה רק  זמני .  וזה  יעבור .  כמו  שפעת .

ואלוהים . אלוהים  היה שם  כל  הזמן .

אלוהים  רוצה  שהוא יהיה  שמח . ואלוהים  רוצה  שהוא  יחזור  בתשובה  . והוא צריך   להתפלל .

ושעות  אחר  הצהריים  הוא היה הולך   לכולל או  לבית   חבד .ולומד שם  עד  שעות  מאוחרות  בערב .

כשחזר  היה  צורך   להזכיר  לו   שצריך   ליטול  את  התרופות .

בבוקר  ,  כרגיל  היה  מאבק . עד שהתעורר  . מסטול  לחלוטין  מהתרופות .מתפלל , מניח   תפילין . ונוסע  באוטובוס  לבית   החולים .

לאט   לאט   חלה  ההתדרדרות .הבלתי  נמנעת .  ממש  כפי  שהרופאים "  הבטיחו "  לי .