שני שירים של חנוך לוין והרהור אחד בעקבות

  ואני אותך אוהב

 ואני אותך אוהב

ואת אותי רק מחבבת ,

וכשאני כל- כך רוצה,

שדעתי כמעט נטרפת, \

את שערי את מלטפת,

 מחייכת במבוכה,

אינך יודעת מה לומר,

רוחך פזורה, רוחך קצרה , 

הכל כל- כך ברור כעת,

אינך שלי, ולא תהיי,

אבל איני יכול ללכת,

וזה מכה בי עד בלי שאת,

וכך ממשיך לי ויושב ,

נובר בלי טעם בכאב,

שאת אותי רק מחבבת, 

ואני אותך אוהב. 

אל תבכי

  אל תבכי.

יבואו אחרים.

ישנם רבים כל – כך

.את חשבת:

הוא היחיד.

את תראי כמה טעית.

עוד תצחקי.

כל היחידים דומים.

כאלה הם, באים, נעלמים,

ומשאירים כתמים.

אל תבכי- כבסי.

פרשי לך להלילה

שוב סדין נקי.

יבואו אחרים.

אל תבכי. 

 חנוך לוין נגע רבות במושג האהבה, האהבה כדבר חמקמק ובלתי מושג, כמשהו אליו אנו כמהים , מתאווים, משתוקקים .

מושא האהבה הוא לעולם אינו בר השגה .

האהוב תמיד משתוקק  אל האישה הנשגבת והאישה תמיד תחלום על האביר האחד שיציל אותה מחייה הבינוניים ( ראה סיפורו המופלא "רומנצ'קה ואישל – סיפור על בליינד דייט עלוב במיוחד) .

הסובייקט הלויני אינו משיג את האישה היפה, אך אינו מרפה, הוא ממשיך להפליג בדמיונות ועיקר אהבתו מתמצית בפנטזיה.

לאקאן* מדבר רבות על הפנטזיה ומדגיש את תפקידה המגונן. לאקאן מדמה את זירת הפנטזיה לדימוי קפוא על מסך קולנוע, כשם שניתן לעצור את הסרט בנקודה מסוימת כדי להימנע מלהראות סצנה טראומטית העומדת להופיע, כך גם הסצנה המוצגת בפנטזיה היא הגנה המסתירה את הסירוס. הפנטזיה מתאפיינת אפוא באיכות של קיבעון ונייחות.

הגבר אצל לוין נועד לסבול כדי ליהנות, נועד ליהנות מן הסבל במקום ההנאה.  האישה הנשגבת היא המענה, ואילו האוהב המעריץ הוא המעונה.

האהבה אצל חנוך לוין היא ללא ספק אהבה מזוכיסטית - שבו האוהב מתבטל כלפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכול בשבילו. בהתבטלותו, האדם נפרד מקיומו העצמי המכאיב והופך להיות חלק מהוויה אחרת, אותה הוא מעריך כגדולה וחזקה יותר. בדרגות גבוהות אהבה זו יכולה להגיע להערצה ואף לפולחן אישיות.

המשך יבוא.....