היה כיף, כל המעבר הזה לשחור באדיבות לוריאל (שגם התחשבה לי בקרקפת שחסכה בצבע ללא אמוניה) , אכן עבר עליי שבוע מלא בחיזוקים, ואין לי מה לומר כשאת מחייכת לעולם, העולם מחייך בחזרה, מצד שני האוטובוסים ממש לא, מבחינת תחבורת עבר עליי שבוע קשה, מלא טעויות, ובעיקר פספוסי אוטובוס. זה אמור להיות סימן לזה שאני צריכה כבר לעשות רישיון אבל אני מתעלמת וממשיכה הלאה, משכנעת את עצמי שעדיף לסביבה ולכל האחרים, הולכי הרגל, נהגים אחרים, ובטוח שלחתולים, שמהווים 70% מהחרדות שלי בקשר לנהיגה. מפחיד אותי לדרוס חתולים.

הרגשתי אהבה, והרגשתי אהובה, את רב האנרגיה השקעתי בסרט שלי, אהבת האמת הגדולה שלי, אחרי ג'ני.

הימים עוברים וכמובן שאין רגע דל, אני סוגרת לוקיישנים, מתרוצצת בין דירות, מדברת עם אנשים שלא חשבתי שאדבר.

מהסרט הראשון שעשיתי במהלך הלימודים גיליתי שיש לי נטיה להתאהב בשחקנים שלי, לא רומנטית ( בנתיים) אבל לראות אותם נותנים חיים לעולם שאני בונה, וחשים את מה שאני דמיינתי ... ציטוט מהיום :הנה יעל התחילה שוב... כשהשחקנית הראשית הבחינה בהיי שאני מקבלת בקריאות האלה. וואי זו אקסטזה. ואז הבנתי שזה משהו לחיים. הסרט הזה הוא לא סרט גמר, הוא הסרט הראשון של תחילת חיי, זו תחושה ששום סם (לא שניסיתי כלכך הרבה בחיי) לא יכול לתת... וזה נותן אדרנלין ליום שלם.

אחרי החזרות, נשארת לראות סרט, בחרתי ב"להתחיל מחדש" דרמה מקורית מצויינת מאת הבמאי שעשה את ניצוצות.

אם לומר את האמת מהטריילר כבר התאהבתי בסרט, אבל בניגוד להמון טריילרים אחרים שמאגדים בתוכם את כל רגעי השיא היחידים בסרט, זה באמת היה רק טיזר, הסרט היה מעולה. קלייב אואן  מגלם גבר שמאבד את אשתו, ותוך שהוא לומד מחדש להיות אבא לבנו מהאישה ממנה התאלמן, חוזר לחייו הבן הראשון שלו אותו השאיר מאחר עבור משפחתו החדשה. אז נכון שבעבור נשים רבות מספיק כבר לומר קלייב אואן עם הקול והמבטא הסקסיים שלו וזהו, אך אני נשביתי דווקא בקסמו של השחקן הנפלא הצעיר ביותר ששיחק את הבן הצעיר, וואו.

כתיבה כלכך אמיתית למחשבות של ילד, לצורה התמימה שילד חושב, מסתקרן ושוכל אם. הזכיר לי כלכך את הבוקר שבו אבי נפטר, הדרך קבלה, התמימה, של המוות.בכיתי, הו כמה שבכיתי, הסרט החזיר אותי 20 שנים אחורה בפריימים בודדים. סיפור כלכך מרגש, על אבא, ובניו. ואכן לראות גבר בוכה באמת, זה קשה, אך כשזה קלייב אואן שמשחק כלכך... נכון, אי אפשר שלא להתמוגג מהקסם של הקולנוע, מהיכולות להראות רגשות, ולגעת.

מלבד כל הבכי יש המון המון צחוק, צחוק תמים, ילדותי  ואמיתי, הרשיתי לעצמי לצחוק מבלי להתבייש מהאנשים באולם שחלקם אולי חשבו כי אני פסיכית, אלו היו רגעים נפלאים של הצחוק הכי אמיתי שאפשרי.

וכמובן שהזכירו לי עד כמה חסר לי אבי, וכמה שזכורנותיי ממנו מעטים אני עדיין חושבת עליו ובעצם, הוא עדיין איתי תמיד. פשוט בנתיים הוא מחמם לי את הכיסא בעולם הבא.

אני באמת ממליצה על הסרט הזה, בלי אפקטים ובלי תלת מימד, רק המון המון המון אהבה.

ואהבה זה לא "רק", וזה לא "פשוט".... זה הכל!