אחת לכמה זמן אני חווה תקופת שעמום מוזיקלית ונדמה לי שהנה, תכף הולך
לקרות הדבר הזה שאני חוששת ממנו כל כך - מוסיקה מפסיקה לרגש אותי. החיפוש
הנהדר, המסע היומיומי המרתק הזה מסתיים או דועך, הסקרנות נעלמת... מאחורי
החשש הזה מסתתר כנראה פחד משמעותי יותר ממה ש"סיפרו לי עליו" - פחד מכההות
חושים כללית, מין עידן כזה שבו אהפך להיות צופה בחיים ולא חווה אותם...
מצמרר אותי אפילו רק לכתוב את זה...

יצא לי היום  להיות מעורבת בשיחה כזו, על עייפות מהשגרה ,חוסר סקרנות, חוסר חיות.

אני כל כך לא מרגישה ככה! הכל חד וברור ומרגש ומזמין!

אולי בגלל זה אני נזכרת עכשו בפעם הראשונה שהפנמתי "אי תחושה" מהי.

אם כך אפשר לקרוא לחוויה.

והרגשתי קצת אבל רק מרחוק את הכאב הנורא שבשירים של גבריאל בלחסן שנוצרו
ממעמקי התהום של מחלת הנפש שלו. הוא מתאר אותה כריק נוראי, רוח חיים
שמתנדפת, "אוקיינוס קפוא".

הקשה הקיצוני והטוטלי הזה. מה מניע אותי כל פעם להגיע
אל המקום הזה שנמצא בשיחות מתמידות עם אלוהים, בתפר שבין הטמא לקדוש
ביותר, מקום מלוכלך וכואב אבל בו זמנית גם גדול ויפה כל כך בעיניי. עם
הזמן שעבר הבנתי ששם, במפגש הזה עם הריק של בלחסן , גיליתי את המלאות הכי
גדולה שיש למוסיקה להציע לי ומאז אני רק הולכת ומעצימה אותה. כי כשאומן
מביא את עצמו בכנות כל כך גדולה זה לא משנה אם זה טוב או רע, שמח מדי עצוב
מדי, מקצועי, מעובד, או גולמי. הרגש הגדול הזה שיש שם כובש אותך והמוסיקה
היא רק בת לוויה.