יש משפט שאני לא אשכח בחיים עוד מימי הילדות שלי. משפט שנאמר ע"י דורותי מהקוסם מארץ עוץ, סרט שכל כך אהבתי כשהייתי קטנה: "There is no place like home". זוהי המנטרה שהיא חזרה עליה עוד ועוד כשהיא רצתה לחזור הבייתה. וכשהייתי ילדה, כנראה שלא הבנתי את זה כמו שעכשיו ממרום עוד-מעט-25-שנותיי אני סוף סוף מבינה.

חזרתי הבייתה ביום שישי הזה אחרי יותר מחודש שלא הייתי בבית. זה הרבה זמן.

אולי כשזה חודש בתאילנד על החופים או בהודו בהרים זה עובר כמו דקה, אבל כשזה חודש של תקופת מבחנים, זה עובר כמו שנה. ועוד הייתה לי תקופה לא קלה. 3 שבועות, 6 מבחנים, 12 שעות לימוד ביום, 0 חיים ופגיעה גדולה מ-2 חברות טובות בלימודים שברו אותי סופית. חזרתי הבייתה ממוטטת.

כשחזרתי הבייתה, קיבלתי כל כך הרבה אהבה. המשפחה שלי היו כל כך שמחים לראות אותי וגם כל כך שמחתי לראות אותם. האחיות שלי פשוט עשו לי את המצברוח הכי טוב בעולם וההורים לא הפסיקו לפנק. ועוד, הלכנו ביום שבת כל המשפחה ביחד לראות אווטאר ונורא נהנתי. כמה שפתאום המשפחה מוערכת.

החברות שלי מהבית שלא ראו אותי הרבה זמן וידעו שאני חוזרת, התקשרו אליי וכל הזמן רצו לפגוש אותי ולצאת ותל אביב ועניינים. ביום שישי בערב ישבתי בבר השכונתי עם כל החברות ועוד חברים מפעם ופשוט הרגשתי בית.
לא היה אף אחד שהייתי צריכה להתאמץ בשבילו, להרשים אותו או להשתדל. כל מי שפה מכיר אותי לפחות כמה שנים טובות. אז נכון, לכל אחד פה יש את החיים שלו ואחרי יומיים שנרגעת ההתלהבות מזה שחזרת, אנשים כבר רגילים. אבל בכל זאת.

והתחלתי לחשוב כמה מוזר זה, שפעם כל כך שנאתי את הבית. ואת הרצליה. כל כך רציתי לעוף מפה. לעוף לחו"ל, לעוף לירח, לא משנה מה, רק לעוף. ופתאום עכשיו, אני רק מרגישה שפה אני צריכה להיות. פתאום מבחוץ, כל הבאר שבע הזאת נראית לי כמו איזה בועה הזויה וזמנית כזו. כאילו החיים האמיתיים הם בעצם כאן, במרכז.

כשחזרתי לכאן, 3 חברות שונות שלי סיפרו לי שהן עוברות לגור עם החבר שלהן. ואחת מהן גם מתחתנת. הן עוברות לגור עם חבר שלהן, ואני עוד הולכת למסיבות דירה מפגרות של סטודנטים ונהנית מלשתות וודקה-בחילה וארק-הקאה באיזה מסיבת סטודנטים דבילית. האם כולם פה מתקדמים ואני נשארת בת 16?

עכשיו שלא תבינו, אני לא מתחרטת שבחרתי ללמוד בבאר שבע, אני יודעת שהייתי צריכה את השינוי הזה ואת המעבר דירה הזה, אפילו בשביל להעריך את מה שיש לי בבית. ומעבר לזה- אני יודעת וידעתי את זה גם כשנרשמתי ללימודים, שאם הייתי נשארת ללמוד נגיד בתל אביב או במרכז והייתי נשארת לגור בבית, עדיין הייתי רוצה להתחפף מכאן.

וכל זה גורם לי לחשוב- אולי הבעיה היא אצלי? שאיפה שלא ישימו אותי אני תמיד אחשוב שיש מקום יותר טוב? או שאולי, צריך איזון בין המקום שבו גדלת וממנו יצאת, למקום בו אתה כבר "מבוגר עצמאי"? הרי אני יודעת שאם אני אהיה בבית עכשיו הרבה זמן אז גם משם יימאס לי ואני ארגיש שאני צריכה עוד משהו. ומה אני אעשה כשאני אסיים את התואר? שכבר לא יהיה לי את הבית לברוח אליו מבאר שבע ואת באר שבע לברוח אליה מהבית?

ואולי כל היופי זה, שלא משנה איפה אני אהיה ולכמה זמן, תמיד אוכל לחזור הבייתה. וזוהי כנראה הכוונה של דורותי. ידעה על מה היא מדברת הילדה.