"Hey, i'm coming to Israel on March"

זאת ההודעה שחיכתה לי היום בבוקר באינבוקס בפייסבוק.

ההודעה הגיעה מג'ונתן. אוי ג'ונתן.

ג'ונתן:

אז הכל התחיל לפני חצי שנה בקיץ, כשבדיוק סיימתי את המבחנים. ביום שישי בערב כשישבתי בבר המקומי שבו אני תמיד יושבת עם חברותיי. ישבנו על הבר כשמשמאל רביד חופרת לי על המבחן שלה באופרה איטלקית, חפירה בלתי מעניינת בעליל, ודנה מנשנשת את אותו טוסט שהיא מנשנשת תמיד, אבל תמיד. ערב שגרתי לחלוטין, כלום לא שונה מכל לילה אחר. רגיל עד כדי משעמם.

כשפתאום הסתכלתי שמאלה וראיתי שמצדה השני של רביד יושב בחור שנראה חמוד ממבט ראשון. מבט שני גרם לי להבין שהוא לא רק חמוד, אלא מהמם. יפיוף מהסוג שלא רואים הרבה בארץ.

הברמנית לא הפסיקה לפנק אותו בצ'ייסרים כשתפסתי את ההזדמנות שרביד קמה ובדיוק הוא הרים צ'ייסר כדי לעשות איתו לחיים ולהתחיל בדיבור. בביישנות שקטה וחיוך חמוד הרים איתי לחיים בחזרה כאילו מנימוס ולא כאילו יש פה פלרטוט או משהו מיני. היה לי קצת מוזר הניגוד הזה בין כמה שהוא יפיוף לבין הביישנות הלא צפויה הזאת, דבר שגרם לי להסתקרן עוד יותר. תוך כדי שיחה גיליתי שהוא בן דוד של הבעלים של הבר.. שהגיע לכאן מהולנד, מה שהסביר לי גם את העובדה שהוא קיבל צ'ייסרים כל הזמן וגם את עובדת היותו כזה יפה. האינטואיציה הנשית המקומית צדקה, הרי ברור שדבר כזה יפה וחמוד לא יכול להיות מכאן. החלפנו טלפונים ובזה נגמר הערב.

יום אחרי זה התעוררתי וראיתי הודעה (שנכתבה באנגלית כמובן אבל למען אלה שקשה להם עם זה אני אתרגם את העיקר לעברית), "חתולה היקרה, מאוד אשמח להיפגש איתך, אני חוזר ביום ראשון להולנד אבל אפשר מחר, לילה טוב".

חוזר ביום ראשון להולנד. ברור שאתה חוזר מחר להולנד. כאילו שלגברים כאלה חתיכים יש אשרת כניסה רק על ויזה זמנית. כאילו שאם הוא מספיק חתיך, הוא מקבל בדרכון אישור להשאר בארץ רק עד שבועיים. כי לא ייתכן שאשכרה יסתובבו פה יצורים כאלה לאורך זמן. זה פוגע בפוטנציאל ההתרבות של האוכלוסיה המקומית. מכאן הבנתי שיש לי בדיוק 2 אפשרויות:

הראשונה- לוותר על הכאב לב הידוע מראש ולהגיד לו שלא מתאים לי מחר ושאני כבר לא יכולה.

והשנייה- להגיד שעל הזין שלי הכל, מה אכפת לי ערב אחד של כיף? תמיד נחמד לפגוש תיירים, מה גם שהוא חתיך פצצות ולכי תגידי לא לדבר כזה...מה אכפת לי? אני בחופש, בא לי טוב. לפי הטיעונים ברור מה הייתה הבחירה.

יום שבת בערב. אוספת את ג'ונתן החמוד ונוסעים לתל אביב, למקום שהכי ברור לקחת אליו תיירים, לטיילת לשבת על בירה בים. כי הרי אירופאים אוהבים לשתות בירה והרי מה הם יותר אוהבים בארץ מים.

בדרך לטיילת אני מתחילה לשאול אותו שאלות על מה הוא עושה פה ובחיים ובכלל. אנחנו מדברים בעברית והעברית שלו די טובה. אני מגלה עם הזמן שהוא בעצם חצי ישראלי, עשה פה צבא והכל ושרוב המשפחה פה בארץ חוץ מהמשפחה שלהם שנמצאת בהולנד. הוא אפילו היה בנח"ל ומרגיש קשר לארץ. חמוד.

כמה בירות וצ'ייסרים יותר מאוחר, אני כבר בראש טוב ממש. מסוחררת קלות ומשועשעת כי כמובן שג'ונתן החתיך הוא לא רק חתיך הורס אלא גם גורם לי לצחוק וזורם על הראש שלי ממש. אנחנו מדברים וצוחקים בערך על כל דבר אפשרי והאווירה היא טובה. נעים, יש בריזה מהים, ומוזיקה ברקע שהיא טיפה חזקה מדי אבל היא עושה את עבודתה נאמנה בכך שהיא מאלצת אותנו לשבת ממש קרוב כדי לשמוע אחד את השני. תוך כדי שהוא גורם לי לצחוק אני מסתכלת עליו ותוהה מתי כבר הוא ינשק אותי או אם אולי כדאי שאני אנשק אותו כבר וזהו, אבל אני מחכה עוד קצת רק כדי להמשיך לבנות קצת את המתח. שוט בשבילו וצ'ייסר בשבילי (כי הוא לא מבין מה הקטע הזה עם הצ'ייסרים בארץ, אם כבר שותים אז שוט) של וודקה עם לימון אחרי זה והוא מסתכל עליי, תופס לי את הצוואר ומנשק אותי בעדינות הכי כייפית שיש. לכמה דקות אני עוצמת עיניים ונסחפת ושוכחת שיש אנשים, ים, מוזיקה וכל דבר אחר מסביב חוץ ממנו. אני בתוך הנשיקה, רק בנשיקה ולא בשום מקום אחר.

אני מרגישה רק מהנשיקה את החרמנות עליו. אני רוצה רק להיות איתו לבד ולגעת בו בחופשיות בלי כל האנשים האלה מסביב. אני משוחררת לגמרי ממסכות וחומות והגנות כי הרי כלום לא משנה באמת. מחר הוא עוזב ולא משנה מה יקרה היום, בזה זה ייגמר. כמה קל להשתחרר כשלא באמת אכפת. קל עד כדי מפחיד.

הולכים לטייל על החוף יחפים ומבסוטים כמו ילדים. אחרי זה הלילה ממשיך בדירה של דוד שלו בהרצליה. יותר נוח מזה לא יכלו לסדר לי. 

הסקס היה מדהים. כאלו קוביות בבטן לא ראיתי מימי חיי. השילוב המושלם הזה בין העדינות המלטפת לגבריות השווה פשוט הרגה אותי.

ב-8 בבוקר התעוררנו מחובקים וראיתי אותו אורז את המזוודה לטיסה הבייתה.

בהתחלה עוד הייתי בסדר עם זה. עד שהתחילו להגיע הודעות בפלאפון ובפייסבוק על כמה שהיה לו כיף איתי וכמה שהוא לא ציפה וכמה שגם היה לו כיף בישראל ושהוא מבולבל וחושב אם לבוא לגור בישראל... פה בערך התחיל להשבר לי הלב. כמובן שמטעמי הרגל ומאילוצי עבודה ג'ונתן החמוד החליט להישאר בהולנד הרחוקה.

ופה בערך התחיל שלב הדמעות. "איך יכול להיות שעד שיש מישהו כזה מושלם, הוא לא מכאן?" בכיתי באוזניי חברותיי. ברור לי שזה כמו הביצה והתרנגולת- בגלל שהוא לא באמת מכאן, אז הכל אמיתי ואין משחקים וכנראה שבגלל זה הכל כל כך מושלם. ושכנראה שאם הוא היה מכאן, דברים היו נראים אחרת. אבל זה לא עושה את זה פחות מבאס.

ועכשיו, אחרי חצי שנה, מגיעה לי ההודעה הזאת בפייסבוק.

ושוב הדילמה: האם על הזין שלי- לב שבור שווה את הרגעים היפים? או האם לוותר על התענוג הפעם. מההיכרות שלי עם עצמי, ברור לי מה תהיה התשובה.

ואני כבר יכולה לראות את הפוסט בעוד כמה זמן מספר על כמה שהיה איתו כיף.

וגם את הפוסט הבוכה שיהיה כאן אחרי שהוא יעזוב.

well isn't life a bitch?

יום טוב לכולם