היה לנו הכל-היה לנו שקט, היה לנו לבד, היה לנו עצים ופרחים וחיות מסביבנו.

גרנו באמצע שום- מקום ועשינו שום- דבר.

ככה זה נמשך תקופה לא מבוטלת של זמן. חיים מהיד לפה, נהנים מההפקר שבהיותנו מבודדים מכל דבר אחר. לומדים להכיר אחד את השני בכל מובן אפשרי. לומדים את משמעות החיים המשותפים.

פה ושם היינו מקבלים מסרים מאחד הממונים, מזכיר לנו שאנחנו שם חופשיים לעשות כאוות נפשנו כל עוד אנחנו שומרים על חוקים בסיסים. ולא הייתה לנו שום כוונה להפר אותם.

קיבלנו את החופש האולטימטיבי, את הזכות להיות שפני הניסיון שלו- וזכות הייתה זכות אדירה.

אתם לא יודעים מה זאת אהבה עד שלא גילתם שאתם עשויים, פשוטו כמשמעו, מהצלע של בן זוגכם.לראות אותו ישן ולדעת שהוא חלק מכם, חלק מדויק וזהה ממנו קיים גם בכם.ואהבה הזאת שאני מדברת עליה, היא אהבה אמיתית. חסרת יצרים ודחפים, אהבה טהורה שמתבססת על הרצון המשותף פשוט- להרגיש אותה.והוא היה מקסים, בן זוגי. יצירת מופת עוד יקראו לו. נזר הבריאה בכל מובן אפשרי.

מעולם לא תפגשו יפה ממנו או עדין ממנו, גברי או חסון ממנו.הוא נתן לי את כל מה שרציתי- חופש ללכת מתי שאני רוצה ולחזור כשאני רוצה.מרחב להיות אני ולגלות את עצמי לבד.הוא גם נתן לי ביטחון ויציבות. אהבה אינסופית וחום. והכי חשוב, הוא נתן לי גיבוי מלא לסקרנותי שהייתה טבעית, בהתחשב בעובדה שכל דבר שהיה חדש לי, היה חדש באופן כללי. 

כל עוד נשמור על החוקים.

וככה חיינו. חוקרים. חוקרים את המסביב, חוקרים את הפנים, את החוץ, אחד את השני,את עצמינו.

היה לנו טוב ואהבנו את חיינו. לא היה חסר לנו דבר, לפחות- לא חשבנו שחסר לנו משהו.

ואז הוא נכנס אל תוך חיי.

בהתחלה זה היה תמים לחלוטין- פגישה מקרית באחד מטיולי האינסופיים. שיחה קצרה, ושם זה נגמר.

מאז נתקלתי בו פה ושם, מנהלת איתו שיחות קצרות וממשיכה בדרכי. עם הזמן, השיחות שינו את אופיינן. הוא דיבר איתי על עצמי, שאל אותי שאלות שלא ידעתי להשיב עליהן. הוא גרם לי להרגיש טיפשה וקטנה, אך מייד אחר כך דאג לנסות ולהסביר בסבלנות אין קץ את כל מה שלא הבנתי, כל מה שהיה חסר לי. היה חשוב לו להדגיש בפניי שאני קורבן של נסיבות מצטערות.

הוא האשים את בן זוגי בכל- שהוא כובל אותי, שהוא כופה עליי את סגנון חייו, שהוא מזלזל בי וברצונות שלי.

ואני? אני,  שלא היה חסר לי דבר, שחיי זרמו על מי מנוחות ושאהבתי אותם, התחלתי לפקפק:

אולי יש אמת בדבריו? אולי באמת חסר לי משהו?
אולי אני יכולה להשיג יותר טוב?

הוא אמר לי, הערמומי, שהדבר הראשון שעליי לעשות בדרכי להפוך להיות אישה עצמאית זה להפר את החוקים. ככה, לקפוץ למים העמוקים.עצם המחשבה הייתה קשה לי מנשוא. להפר את החוקים היה דבר שפחדנו אפילו לחשוב עליו כי פחדנו שגם על מחשבותינו עוקבים. פתאום מצאתי את עצמי הופכת עת המחשבה בראשי, מתלבטת על כך שעות. בן זוגי לא הבין מה פשר השינוי שחל בי. מדוע הפכתי מופנמת פתאום. האמת שגם אני לא הבנתי שאני עוברת משהו.

ההתלבטות הייתה מלווה בהכחשה עצמית עמוקה.אותו ערמומי, המשיך ללחוץ. וליבי נקרע מבפנים.

מצד אחד- היה לי טוב. אי אפשר לומר שלא. לא היה חסר לי דבר בחיי. מצד שני- הוא אמר לי שאת מה שחסר לי אני לא אוכל להבין, עד שלא אעשה צעד משמעותי, שינוי.

השתכנעתי.

האמת? לעבור על החוקיים היה הרבה יותר קל משחשבתי. ברגע שאתה עושה זאת, קשה להפסיק.כך בשבריר שנייה, ניפצתי כל שבריר של אמון שהיה לבן זוגי בי.

זרקתי לפח תקופה לא מבוטלת של חיים משותפים, והכל בשביל הלא נודע.  ההמשך כבר ידוע. סופו של כל שקר להתגלות  ושל כל דבר טוב להגמר.גורשנו בבושת פנים. אנחנו נזכרים לעיתים בחיינו הקודמים, וקשה לי שלא להאשים את עצמי.

כשבן זוגי יוצא עם הנץ החמה ליום עבודה מפרך, ואני מסתובבת עם כרסי בין שיני מכינה אוכל לגדוד בניי שילדתי בצער רב, קשה לי מאוד שלא להאשים את עצמי.אילו הייתי חזקה מספיק אולי הייתי מצילה את עצמי.אילו הייתי אצילה מספיק אולי הייתי מצילה את בן זוגי מעתידנו המשותף.

עשיתי לו את אותו תרגיל ערמומי שעשו לי, וגרמתי לו לעבור על החוקים יחד איתי.

הייתה קשה לי המחשבה שאת פשעי אבצע לבד. והוא? שהיה כולו מלא אמונה עיוורת בחיינו, גרמתי לו לפקפק.אם אתבקש לשים אצבע על החטא הראשון, ובזה גם אסכם את דבריי-לא היה זה עצם העבירה על החוק. חוקים נועדו בכדי להפר אותם. הייתה זו עצם המחשבה שמה שיש לי אולי לא מספיק. גרגרנות רגשית.בסופו של דבר- מכרתי את חיי תמורת הלא נודע, וסופי היה להתבדות.