מאז שכתבתי את הפוסט האחרון לפני שבוע, קצת שקעתי בציור. סיימתי את ציור הפרחים "הראשון" שלי (כמו שאבא שלי אמר, כי הוא מאמין שיהיו עוד ציורי פרחים בהמשך). את הפרחים התחלתי בתחילת דצמבר בדיוק כשמצב הידיים החמיר והסמסטר נהיה עמוס יותר.

ציירתי ציור בהשראת טיפולי הואטסו שאני עוברת. ואתמול התחלתי את הציור שאני מכינה לתומר.

כשעצרתי את הציור של הפרחים באמצע עצרתי גם את כתיבת הבלוג. כמו שכתבתי כבר, הרגשתי שאני לא יכולה לבזבז את מעט הכוח שיש לי בידיים על דברים שלא קשורים ללימודים.

זה לא אומר שהפסקתי לחשוב, או שהפסיקו לעלות לי רעיונות לכתיבה. פשוט לא יכולתי לכתוב. עכשיו אני חושבת בדיעבד שאולי הייתי צריכה לכתוב לעצמי נקודות להזכיר לי.

הדרך שלי לבלות את החופש מורכבת מ: שינה, מנוחה, ציור ועכשיו קצת כתיבה.

אני חושבת שזו דרך מצויינת להעביר את החופש כי הגוף שלי צריך שינה ומנוחה.

אני מקוה שמנוחה תעזור לרגל שלי להירגע כדי שאני אוכל להתחיל לחזק אותה עם תרגילים.

ועכשיו, אני אנסה לכתוב חלק מהמחשבות והדברים שאני צריכה ורוצה להוציא החוצה.

נשאלתי לאחרונה למה אני מרגישה צורך לחלוק את המחשבות האישיות ודברים פרטיים עם כל העולם ולא רק עם הקרובים אליי באמת?

התשובה היא, שאני לא בטוחה מה במדיה הזאת, של בלוג פתוח לכולם בעברית ובאנגלית, מוציא ממני את היכולת להתבטא בכתב.

אולי האפשרות לקבל תגובות ופידבק מאנשים שאני לא מכירה. אנשים שלא מכירים אותי.

אולי בגלל שקשה לי ליצור קשרים חדשים עם אנשים. כל אדם חדש שנכנס לחיי שומע הרצאה על פיברו' והחיים שלי איתה. והרבה פעמים אין לי כח לעשות את ההרצאה. ויותר מזה, אין לי מקום להכיל אנשים אחרים. יש לי מקום למעט החברות והחברים הקרובים שיש לי ואני מרגישה שאין לי מקום לאנשים חדשים.

אז דרך הכתיבה, אני מצליחה להוציא ולא רק על הקרובים אלי, כי גם עליהם זה מעמיס.

לשימחתי אין לי חברים קרובים עם פיברו' ואין במשפחה עוד מישהי עם פיברו'.

ולכן דרך הכתיבה, יוצא לי להכיר המון נשים וגם גבר או שניים שכמוני סובלים מפיברו'.

התגובות מאחיותיי לצרה משפיעות המון ועושות לי טוב.

חוץ מזה, זה מקל עליי, כי כל מיני אנשים בחיי, קוראים ומבינים, ככה אני לא צריכה להסביר ולספר שוב ושוב.

נושא נוסף שהעסיק את מחשבותיי הוא היחס שלי לאנשים. אני שמה לב, או שאחרים מביאים לתשומת ליבי, שלפעמים אני יכולה להיות די רעה ולא נחמדה לאנשים. ובאמת, אני מגלה סוג של עוינות בתוכי.

אני חושבת שהעוינות הזאת יוצאת החוצה בעיקר כשממש כואב לי.

כשאני מתפתלת מכאבים וחייבת לצאת החוצה ולתקשר עם העולם, אני כנראה מרשה לעצמי להיות קצרה ועוקצנית. אני מנסה להלחם בזה, אבל לפעמים פשוט אין לי מספיק כוחות ומה שעולה בראש יוצא החוצה.

אני לא חושבת שאני צריכה לשפוט את עצמי קשה מידיי. אני באמת עושה את המיטב להיות רגועה ונחמדה. כשכואב מידיי אני מנסה להשאר בבית וככה אני לא צריכה להתמודד. בסופו של דבר, זה נראה לי די טבעי, שכשכואב יותר, גם נהיים עצבניים וקצרים יותר.

אני מתחילה לחשוב על השינויים שיקרו בעוד כמה חודשים. לא יזיק לי להתחיל להתכונן מראש. אולי להתכונן מראש יעזור להפחית לחצים שבאים עם מעבר כזה.

יש הרבה שינויים שמפחידים אותי ומרגשים אותי: להחליף מטפלים, לחלוק את החיים עם מישהו, איך החתולים יתמודדו עם המעבר, איך אני אתמודד, מה יהיה המצב של הגוף שלי, אולי אני אוכל לחזור לעבוד. מי יודע?

אני מרגישה שעדיין יש הרבה דברים שרציתי לכתוב ועוד לא כתבתי. הם פרחו לי מהראש. אני מקוה שמתישהו הם יחזרו ושיהיה לי כח לכתוב כשהם יחזרו.

וכדי לסיים בתמונה מצחיקה, אני בזמן עשיית הקעקוע, עוד דרך להתמודד עם כאבים, לעשות פרצופים מצחיקים...