למרות שאין בנמל תל אביב רחוב במובן האורבאני שלו, בקרוב יעלו בו מופעי רחוב ססגוניים במסגרת "פסטיבל הכובע", אל מול הגלים המתנפצים והארובה של רדינג  

מספרים שכשצ'רלי צ'פלין יצר ופיתח את דמות הנווד הקולנועית שלו, האנטי-גיבור שלו לא היה מושלם בעיניו, אלא רק לאחר שהוא חבש את המגבעת המהוהה שלו, שהפכה להיות מזוהה איתו עד היום. אותו כובע מסתבר (וכך גם המקל והשפם המפורסמים), היה לא רק אביזר אופנתי-תרבותי באותם ימים, אלא הצהרה האומרת כי האדם העומד לפניך הוא רציני, מכובד ומבוגר. היום, כ-90 שנה אחרי סרט הבכורה שבו נראה לראשונה אותו נווד מעוטר בכובע לבד, כמעט ולא מסתובבים בינינו דמויות כשעל ראשיהן מגבעת מסוגננת. למעשה אי חבישת הכובע, יש בה אמירה תרבותית משלה - העולם שייך לצעירים, אף אחד לא רוצה להתחפש למבוגר (אהה, חוץ מבפורים).  

את בשורת הכובע המתחדשת, החזירו מהבוידעם אמני הרחוב ברחבי העולם. בקובנט-גארדן שבלונדון, תמצאו למשל מופעי רחוב משוכללים עם הפנים לעתיד, בעוד שבפראג תיהנו ממופעי רחוב הנוטים יותר להארד-קור של התחום.  איך שלא יהיה גם הם וגם הם גילו, שהכובע הוא לא רק אביזר במה, אלא יש בו מסר גלוי (אני מצחיק) וסמוי (אני חתרן). אחד מפסטיבלי הכובע (hat fair) הידועים בעולם, ממוקם באנגליה בעיר ווינצ'סטר שבמחוז ניו-המפשיר, החוגג כבר 35 שנה לקיומו. כאן האטרקציה המרכזית היא, אסופה של אמני רחוב המציגים במשך ארבעה ימים, קולקציה ראוותנית של: לוליינות, קרקסנות, להטוטנות, ליצנות ופסלים חיים. אם אתם באזור הפסטיבל הקרוב קורה ב-1 ביולי 2010. 

בדיוק לפי מתכונת זו, מתקיימת בנמל תל-אביב זו השנה השלישית "פסטיבל הכובע" שכבר הפך בעצם לסוג של מסורת, אל מול הגלים המתנפצים והארובה של רדינג. למרות שאין בנמל רחוב במובן העירוני-אורבאני שלו, כן יש כאן מרחב ציבורי המאפשר את כל הקרקס הזה. הפסטיבל אליו מגיעים האמנים מרחבי העולם, כחלק ממסע ההופעות העולמי שלהם, מציג לקהל תכנית אמנותית גדושה הכוללת: מופעי אופניים, קוסמים, אקרובאטיקה, מופעי אש ומים מיוחדים וכדומה. זו בעצם הזדמנות חד פעמית, לראות מקבץ מרשים של אמנים מהסוג הזה במתחם אחד, תחת כיפת השמיים ולהוריד בפניהם את הכובע. לא בחנתי את העניין מהצד הפסיכוטי, אבל כנראה שיש משהו בלראות לוליינים המסכנים את חייהם, כשהם תלויים הפוך בגובה 5 מטר ושמתחתם מיטת מסמרים ומעגל אש, בשביל להוציא מהקהל חיוך, קולות השתאות מחיאת כף או מטבע של 10 שקלים.

המסקנה אליה הגעתי, לאחר שיטוט עם ילדי במופעים שהתקיימו בשנה שעברה הייתה, שלמרות הפירוטכניקה והתלת-ממד הבידורית שהולכת וכובשת את עולמנו הצפוף, הכמיהה היא דווקא לחזור להנאות הפשוטות, כשהיה אפשר לגרד מאיתנו חיוך בלי להתאמץ יותר מדי. דרך אגב, שם הפסטיבל קרוי על שם קטע הסיום של המופעים מהזן הנדיר הזה, בו מניח האומן את כובעו על הרצפה, והקהל (בעיקר ילדים) משלשל לתוכו מטבעות, בהתאם למדד הנאתו ומצב רוחם של ההורים.