יצאתי ברכב מביתי, והגעתי אל כיכר ליד הבית. משמאלי התקרב רכב GMC (כמו של "צוות לעניין"), במצב הרגיל, הייתי מכופף מעט את חוקי זכות הקדימה, ונכנס לכיכר בנונשלנטיות.

אך כאשר מתקרב אליך רכב שצפייה בו, אתה מבין כי מדובר בנהג אמיץ במיוחד, לעיתים אתה מוותר על מאבק הכוחות, ונותן לרכב לעבור על פניך, אדרבא כאשר את מסוגל לשמוע כיצד הוא סוחט את מנוע הרכב עד הטיפה האחרונה.

חיכיתי שיעבור, ועוד הספקתי לראות איך הוא עוקף פס האטה, ונעצר בבת אחת ברמזור אדום, שם פגשתי אותו מאחור. 

על הדלת האחורית של אותו רכב היה סטיקר מוזר שבהתחלה לא הבנתי:

"תימנע אסון"

איזה אסון קרה בפארק תימנע, חשבתי לעצמי. ואז הבנתי שלמעשה מדובר בהוראה. המבקשת ממני למנוע אסון.

כנראה שהאסון המדובר בו הוא נהיגה בלתי בטיחותית, ויהוה עדי שבעל הGMC בורח מהר מאד מאסונות מסוג זה.

אך הסיבה שבגינה לא הבנתי את השלט היא שהוא נכתב בטעות דקדוקית קלה:

יש לומר "מנע אסון" על דרך ההצעה, ולא "תימנע אסון" על דרך ניבוי העתיד.

זה מזכיר לי פעם אחת בה הופעתי עם הלהקה שלי בבית ספר תיכון באירוע של חברה סלולרית אשר פרשה בטוב ליבה חסות על פרוייקט זהירות בדרכים לבני נוער. האירוע היה הזדמנות פז לחברה סלולרית לפתוח קמפיין פרסומי מול קהל יעד חלש באופיו, ובשטח מפורז, מטוהר מפרסום עוין, אך לא על כך רציתי לדבר.

באותו האירוע נתלו שלטים עם ססמאות על בטיחות בדרכים, ואחד השלטים עניין אותי במיוחד, משום שבשלט אחד המכיל משפט אחד היו שלוש טעויות כתיב. (אני מתנצל בפניכם, אך איני זוכר את נוסחו המסוים של השלט, ועליכם להאמין לי כי אכן היו)

אולי משרד החינוך חושב שטוב וראוי להקריב את יכולת השיפוט הערכי של בני הנוער בתחום חברות הסלולר לטובת המטרה הנעלה של בטיחות בדרכים, אך האם אמורה מטרה זו להפוך לשיר הלל לעילגות.

עצתי למשרד החינוך כיצד להעלות את מודעות בני הנוער לנושא של זהירות בדרכים: אל תתנו להם לגיטימציה להיות מטומטמים. משוואה פשוטה מאד: הם לא יחשבו שזה בסדר להיות מטומטמים -> הם יגלו עניין בעולם -> על הדרך הם יבינו בעצמם את המשמעות של אחריות אישית וכו'.

ככה אפילו לא נצטרך לשחד חברות סלולריות בזמן שידור מול קהל כלוא.

שלא תבינו אותי לא נכון. איני ממליצי היושר של ההגנה על השפה העברית. 

גם בתחום הזה אני נבוך מול הפרדוקסליות שמציע לנו משרד החינוך ביחסו לשפה העברית.

לפני חודש נתבשרנו כי השנה אף מוזיקאי לא זכה בתחרות המוזיקאים בקטגוריית כותב השנה בטענה שהמועמדים "לא שמרו על השפה העברית וכבודה".

הפלא זה פלא, רק הומצאה לה קטגוריה וכבר איש לא זכה בה. נקרא למקרה הזה תופעת וינוגרד - מסוג המצבים שבהם מישהו ממציא את התשובה, ואז מקימים את הועדה שתמצא מהי השאלה.

כמה שקוף אפשר להיות יותר מזה? להמציא קטגוריה עם פרס כספי גבוה כדי ששנה הבאה נעמוד על שתי הרגליים האחריות וכולם יראו שמי שמדבר יפה מקבל עצם.

גם ככה המצב של המוזיקאים בארץ עגום, כי הסכום שמוקצב בשנה לכלל המוזיקה הקלה בארץ לא מגרד את התקציב של תיאטרון אחד. אז לנופף בכסף מול אפם של מוזיקאים ולהגיד "קפוץ", זה ניצול ציני של המצב. אדרבא לתת כסף למוזיקאי שמייצג את הדלילות האמנותיות כמו אריק ברמן.

אז לפגוע בכבוד השפה העברית זה אסור ולפגוע בכבודה של האינטילגנציה האנושית זה מותר?

שנה הבאה הועדה מוזמנת להכניס אותי לקטגוריית "כותב השנה" לא תשמעו שם אף טעות בלשון, אבל אולי תשמעו כמה שירים על הועדה האמנותית.

הפרדוקס של השפה העברית הוא שישנה מין אקסיומה מטופשת שצריך להחיות מחדש את השפה העברית, דהיינו לעשות לה ברית מילה שנייה. מה שקורה בפועל הוא שמר אליעזר בן יהודה ממציא מילים , ורושמים רחובות על שמו. אבל כשהשפה עוברת תהליך טבעי של השתנות זה "פוגע בכבודה"

 להזכירכם שפה היא תוצר של תהליך טבעי (אלא אם אתם מאמינים שעברית זה שפת הקודש שניתנה לנו מהשמים -פקה פקה). אפילו החוקים התחביריים הם בעלי היגיון מסוים.

אז חשוב ללמוד את השפה, אבל צריך ללמוד גם לקבל את השינויים שבה. 

וכעת שחזור של ישיבת הועדה האמנותית בישיבה בה הוחלט מי יזכה בפרס זמר השנה.

איש ועדה א': למי ניתן את פרס זמר השנה השנה?

איש ועדה ב': אולי למישהו מהרדיו. הם שרים יפה שם ברדיו.

כל שאר חברי הועדה: נכון, נכון מאד.

איש ועדה א': כן אבל למי ברדיו?

איש ועדה ב': איך קוראים להוא שמדברים עליו כל הזמן בגלגלצ.

איש ועדה א': אני לא יודע, אני מאזין רק למוזיקה קלאסית

איש ועדה ג': אתה מתכוון אולי לבועז יונה?

איש ועדה ב': לא הוא. השני.

איש ועדה ג': אריק ברמן.

איש ועדה א': נבחר! בואו נצא לארוחת צהריים. 

[בדרכם החוצה איש ועדה ב' משחרר פלוץ קטן, אך כולם מעמידים פנים כאילו לא שמו לב]