מראוֹת החורף על שׂפתייךְ נמתחות כִּשתי גדות נהר קפוּא, עין כחולה מִשמיים שולחת תקווה אל כּל כּוּלךְ. אני אטאטא את העצבת מפניךְ אל צילו של חצי ירח בּואי אלי לגוּר בתוכי. יכולתי לשלוח לך אינסוף עיניים ולאהוב מרחוק אך העונה עזה כקצף הים טורפת את לבּי בּין רִשתות הדיג הריקות, לא לחכּות יותר. |