בינואר האחרון עברתי לדירה מרווחת יותר.
כבר בשבוע הראשון,נתקלתי בשכנה שגרה מולי ,איתה אני חולקת קומה וקיר משותפים (דלת מול דלת), בחורה צעירה ומאירת פנים,ככל הנראה בגילי או סביב השנתון שלי,והיא בירכה אותי לשלום בחיוך.
"נעים מאד",השבתי לה בחביבות והושטתי את ידי ללחיצת היכרות."אני חן".
היא לחצה בחום את ידי והציגה את עצמה בתגובה,אח"כ החלפנו עוד מספר משפטים סתמיים, ובטרם נפרדנו כל אחת לדרכה, הוסיפה - "טוב,אז שיהיה לכם בהצלחה, ואם אתם צריכים משהו - אנחנו פה ממול".
?
מאחר שהייתי בגפי בחדר המדרגות, התרעמתי בליבי על הקפיצה המהירה שלה למסקנות שגם אני, כמותה, חיה עם בן זוג. סליחה ,את רואה כאן עוד מישהו? הרהרתי ביני לביני, ובמקביל אמרתי בקול רם - "תודה.להתראות".
"למה לא ענית לה שאת גרה לבד?",שאלה אותי בתמיהה אימי ,כשסיפרתי לה יותר מאוחר על המפגש המרגיז.
"לא יודעת",השבתי לה. "אולי כי התעצבנתי שהיא מיהרה להחליט, והיה לה ברור הכל מבלי לעצור לרגע לפני שהיא קובעת מי אני,מה אני ועם מי אני גרה. אני אוהבת ששואלים,שמבררים,שקשובים."
"בסדר, אז היא טעתה.למה לא תיקנת את הרושם המוטעה שלה באותו הרגע?", הקשתה אימי.
"כי היא כבר עוררה בי אנטגוניזם מעצם היותה כה נמהרת.האטימות וחוסר הרגישות הזו של אנשים שבטוחים שאם הם עצמם גרים עם בן זוג,ורק משום שכל הדירות בבניין הזה מרווחות,אז ברור להם שכל האחרים גם כן חיים ביחד,זוגות זוגות".
כעבור מספר ימים שחלפו מאז התקרית הלא נעימה עם השכנה שגרה בדלת שמולי, הזדמן לי לפגוש שכנה נוספת,בעודי מעלה חפצים כבדים לדירתי.
"שלום",פניתי אליה בחיוך.
היא השיבה לי בברכת שלום,והוסיפה - "את שכנה חדשה,נכון?"
"כן". השבתי קצרות,כי הייתי בדרכי למעלה, וידיי העמוסות כאבו מהמאמץ לסחוב את הכל.
"אני מהוועד,אני גרה בדלת הימנית בקומה ראשונה", כך היא.
"אה, בסדר,אז אקפוץ אלייך בקרוב כדי להסדיר את התשלום", עניתי בחופזה תוך כדי טיפוס מסורבל במדרגות (הידיים שרפו לי מהכובד).
"אני רואה שאת סוחבת לבד ושאף אחד לא עוזר לך.." ,היא העירה, "כמה דיירים אתם?" , שאלה בטון מסוקרן ובחנה אותי בעניין גובר.
"אני גרה לבד" , ציינתי בקול ענייני.
"אוהו,בדירה כ"כ גדולה!" ,המשיכה בנימה ספק מופתעת ספק משועשעת,מתעלמת מחוסר הנוחות שלי.
נו באמת! פעם שנייה. אלוהים אדירים!
(הפעם כבר לא סיפרתי לאמא)
כפי שאתם מנחשים,היתה גם פעם שלישית. :-(
לפני מספר ימים רכשתי מספר חפצים משלימים נוספים חדשים לדירתי, אחד מהם היה שידת מגירות רחבה (בעיקר לניירת שלי,כי אני לא אוהבת שרואים ערימות שצוברות אבק בגלוי..)
בחנות עזר לי אחד מאנשי הצוות להכניס אותה לרכב (אם לדייק - הוא לא עזר לי,הוא פשוט הכניס אותה לבד :-), וכך יצא שכשהגעתי הביתה,נאבקתי רבע שעה (!) על מנת להוציא אותה מהרכב ,ללא הצלחה או התקדמות משמעותית.
"את צריכה עזרה? " ,פתאום נשמע קול מהסס מאחוריי.
הסתובבתי ולשימחתי כי רבה ראיתי עלם צעיר, שהבחין בסיבלי ונחלץ להושיעני מהמצב התקוע. "האמת שכן" , צהלתי לקראתו בהקלה. הוא התעקש גם להעלות את השידה עד למעלה,למרות מחאותיי.
תוך כדי שאנחנו מחלצים בכוחות משותפים את השידה מהרכב (בזהירות,כדי לא לפגוע בדלת), אגב שיחת חולין,הסתבר לי שהוא חייל ,אף הוא שכן, שגר שני בניינים ליד הבניין שלי.
"אתם חדשים פה?" , הוא שאל בתום לב כשהגענו לקומה שלי.
שוב פעם אתם?? , מה קורה כאן,לעזזל?! פעם שלישית מאז שעברתי לדירה הזו , (אני מזכירה לכם שעברתי רק בינואר האחרון,מי יודע כמה פעמים כאלה עוד צפויות לי!!), שפונים אליי בגוף שלישי רבים!!
אני לא אתם! , אני מזדעקת בתוך תוכי.
"כן, אני חדשה פה. עברתי לפני חודש" ,אני עונה לו בגוף ראשון יחיד, שולטת בקולי,בטון שקט ויציב (למרות שבפנים הרוגע היה ממני והלאה).
"טוב, אז שיהיה לכם בהצלחה" , הוא מחייך חיוך נבוך, ונפרד ממני לשלום מול דלת הדירה שלי.
"אתה רוצה להיכנס לשתות משהו?" , אני מציעה בנימוס.
"לא לא,אני עוד שנייה כבר בבית." ובתוך שבריר שנייה כבר היה במורד המדרגות.
"תודה רבה על העזרה! נתראה!" , רכנתי לעבר המעקה וקראתי בהכרת תודה אחרי דמותו המתרחקת, פולטת אנחת רווחה, בעודי פותחת את הדלת ונכנסת בסיפוק לדירתי.
איזה מלאך,ממש כאילו הוא נשלח אליי בהזמנה. הרי לא הייתי מצליחה לסחוב לבד את השידה הכבדה הזו במדרגות. כל פעם נעים לי מחדש לגלות שיש אנשים טובים כאלה באמצע הדרך, שמושיטים יד לעזרה מבלי לצפות לתמורה,סתם כי ליבם טוב עליהם. (זה עניין של חינוך,לטעמי).
לפני זמן מה הצטרפתי למועדון הלקוחות של אחת מרשתות הסופרמרקט. בעת ההרשמה,כמובן,כתבתי מפורשות על גבי הטופס את שמי הפרטי (בלבד) ואת שם משפחתי.
היום קיבלתי את הכרטיס המגנטי החדש שעליו היה חרוט באותיות בולטות - "משפחת ----" (המקפים מקבילים לאותיות שם המשפחה שלי). לא "חן ----", אלא "משפחת ----"
!
ברשת הסופרמרקט אליה הצטרפתי, לא רק בטוחים שאני חיה עם בן זוג. הם הגדילו לעשות והפכו אותי לאישה נשואה! בעלת משפחה!
בהיתי ממושכות בייאוש מהול בחיוך מריר על הכיתוב שעל כרטיס המועדון החדש שלי
"משפחת ---- ,
וידעתי שאני חייבת (חייבת!) לכתוב את הפוסט הזה.
הגיעו מים עד נפש. אני מוכרחה להוציא את זה מהסיסטם שלי.
אז הנה. התיישבתי לכתוב, וברגע זה ממש אני מקלידה את המשפט האחרון -
א נ י ל א (לא!) א ת ם. |