בחוץ השמש כבר עלתה וצפרירי בוקר נעימים נשאו עימם את ריח התפוזים שבשכונה. לקחתי נשימה ארוכה והרגשתי איך מרחפת באוויר הבטחה של בוקר אביבי ומתוק.

כהרגלי מדי בוקר, קמתי בשש, וחצי רדומה נכנסתי למטבח אצבע אחת לעבר מכשיר הרדיו ואצבע שניה אינסטינקטיבית על הקומקום החשמלי. תוך נשיפה מהנה, הדלקתי לי סיגריה-ראשונה-של-בוקר והכנתי קפה חזק, כמו שאני אוהבת.

התיישבתי לי בנחת להתענג על קפה וסיגריה ועל התשדיר היומי ברדיו עם הקריינית פנינה בת צבי. עונג צרוף!

בינתיים סקיפי המתינה בסבלנות לסיבוב הבוקר שלה.
יצאנו שתינו לרחבה השכונתית ושיחררתי אותה להנאתה כתמיד. הרחבה היא מדשאה ירוקה, רווית- טל וריח ניחוח של פריחה מילא את האוויר באותה שעת בוקר מוקדמת.

לפתע פתאום האדמה נרעדה, כאשר שמעתי מאחורי גבי קול זעוף, שניפץ בברוטליות את אידיליית הבוקר שלי. משום מקום צץ לו פקח עירייה גוץ ושמנמן והתנפל עלי בצעקות ואיומים : "גברת! גברת! הכלב עשה את צרכיו ואת לא אספת אותם. על פי החוק העירוני אני קונס אותך ב- 700 שקלים".

הסתכלתי על הפקח סמוק-הפנים והבשרני, שניכר בעליל, שהיה להוט למלא את תפקידו בחירוף נפש וחשבתי לעצמי, "המניאק מקבל בונוסים לפי מספר הקנסות שהוא רושם."

המומה מן ההתנפלות הבלתי צפויה, ניסיתי עדיין להאחז בקרעי הבוקר שהלך ונחרב מול עיני.
"תראה לי איפה הכלב חירבן, איפה? אני לא רואה כלום!" קראתי אליו בחזרה.
אחוז טרוף, הפקח החל לרוץ כחייל מיומן בשדה מוקשים, תוך שהוא צורח בתיסכול: "פה, פה, פה ראיתי! בטוח שראיתי!"
בלית ברירה הלכתי אחריו, אך למזלי לא נמצאו שום ראיות מפלילות.
"תראה, וודאי ראית את הכלב מתאמץ, בכאילו, אבל תאמין לי שלא עשה כלום. הכלב סובל מעצירות כרונית ופסיכיאטר וטרינרי המליץ לצאת איתו לטיולים ארוכים".
הפקח נעץ בי מבט חשדני, אבל שתק. הסתלקתי משם בצעדים זריזים, כשבאפי עולים ריחות חרא מסוליות הנעליים.