כשהייתי איתך, נשואה, חיה ביציבות את חיי המשכנתא המשותפת שלנו, מתקלחת באמבטיה כחולה, משתינה בשירותים כחולים ומתענגת על משכורת שלוש-עשרה שלקחה אותי ללונדון, תמיד חלמתי על רגע אחד מסויים, על תחושה אחת מופלאה שלא ידעתי להסביר מהי, על תשוקה חייתית שתתן לי להרגיש הכי חיה שבעולם. שבע שנים של יחד. שנתיים של נישואין כדת וכדין.

פאקינג דת פאקינג דין.

שלא תטעה, אני מאמינה גדולה באלוהים. אני נוטלת ידיים בכל בוקר ומברכת את תפילת "מודה אני לפניך".

כן. מאז שהכל נגמר. מאז שהכל נגמר אני מאמינה באל. מודה לו כל יום, נוטלת ידיי לנקיון אל מקודש. נו פאקינג ביג דיל.

אני לא מאשימה אותך, לא מאשימה אותי, לא מאשימה אף אחד. הכל היה כי הכל היה כי הכל היה. ומה שחשוב הוא שהכל כבר היה.

השבוע היא הגיעה אליי. התחושה הזו. החייתית הזו, התשוקה הזו.

ללא יציבות כלכלית, ללא משכנתא מזויינת, ללא בית מרוהט להפליא, ללא משכורת שלוש-עשרה שתיקח אותי ללונדון, ללא מקלחת כחולה או שירותים כחולים, או חדר שינה עמוס כריות נטולות חום.

פשוט אני. הכי אני. הכי שלמה. הכי חזקה. הכי שאפשר.

היא הגיעה אליי כי בקשתי אותה באמת.

היא הגיעה אליי כי ידעתי שעברתי כברת  דרך כדי להיות בה כעת.

תחושה של חיות. תחושת אהבה אמיתית נטולת אהבה אמיתית.

כשהייתי איתך, לא ידעתי שהאושר הזה קיים. כי לא הייתי. בכלל.

היום אני כאן. היום אני נמצאת.

היום הזה הוא שלי.

רק שלי.