עין ירוקה מחייכת
פוסטים אחרונים
- חכמת העננים 3/11/14
- ימי המתנה 16/6/14
- שלכם, החורף 7/5/14
- חלום ליל קיץ 13/2/14
- רועה יקר 2/1/14
- איחולים 31/12/13
ארכיון
זמן המילים
שתיקה ארוכה וניתוק שמהותו לא ברורה מזמן המילים, המילים הרכות והממכרות שכה התרגלתי אליהן בשנה האחרונה. אז מה היה בינתיים?
שנה לבלוג הזה, חזרתה הסופית של השושנה, שהות בעיר אשקלון בזמן "צבע אדום" והדי פיצוצים, דמעות ילדה הנקלעת בעל כורחה לרחוב העלוב וחסר התקווה ביותר בתל-אביב ובארץ כולה, לאחר שנאלצה להימלט מאימת הדרום, ילדה המעדיפה לחזור לשם, אל האזעקות והפיצוצים מאשר לעבור ולגור ברחוב הזה שבלב התחנה האבודה, בין מכורי הסם ומוכרות הגוף שכה מזמן ויתרו כבר על ניצוץ תקוותם, אבל האישה המארחת אותה מחבקת אותה וכמעט בוכה ביחד עמה ואומרת לה- אני יודעת שכל כך לא נעים פה באזור הזה, אבל אצלי כאן בבית הקטן הזה יהיה לך נעים וחמים כי את יודעת הרי עד כמה אני אוהבת אותך... אירוח והדרכה בהתנדבות של מאות ילדים משדרות בגן הזאולוגי האהוב עליי וילדה אחרת שאומרת לי בתסכול כי הייתה מעדיפה היא להישאר בגן הכל כך חביב הזה, גם עליה ועל חבריה, אפילו לבד בלילה לאחר שכולם יעזבו וינעלו את השערים, מאשר לחזור לביתה שם בשדרות, ולסיום בעל חיים אהוב במיוחד שנפצע קשה אך כבר מתאושש...
וכמובן געגועים למקום הזה, לאנשים היקרים שנקשרה לה הווייתי בהווייתם, געגועים נפלאים לאנשים נפלאים, ולמקום מקסים שתמיד נמצא שם, גם אם נוטשים אותו לתקופה, תמיד מחכה שם, בשקט, בהמתנה מתוקה, שנחזור אל זמן המילים...
מרץ 2008
|
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
... מקווה לך שזמן המילים יחזור אליך ,
כי הוא לא לגמרי הולך, אלא רק קצת אובד בניבכי דרך,,
ובתוך מבוך של חיים מנסה למצוא דרכו חזרה,,,
ולקרא אותך איידהו,, תמיד נותן תחושת רכות,, כמו ריחוף עדין כזה על כנפי מחשבותיך......*
הפוסט הזה נכתב לו זמן קצר לפני הפוסט הקודם שפורסם כאן (שדות ירוקים) וקיבל גם את בחירת העורך כשפורסם בזמנו באתר תפוז.
כתבתי אותו לאחר התנתקות ממושכת למדי מהוויית המילים שהיתה מנת חלקי אז, שהתנתקות דומה לה, שונה באופיה אך זהה למדי בתוצאותיה היתה לי לאחרונה גם כאן... הזמן משתנה ועמו גם הסיבות אבל התרחקות מעין זו תמיד מגיחה לבסוף ובסופו של דבר- גם התשוקה לחזור...
גם כאן התרחקתי לצערי בעת האחרונה. המעטתי לקרוא את אלו שכה התאהבתי בכתיבתם. לפחות יכולתי לחזור אל סיפורים ותיקים ולהביא אותם אל הבלוג כאן, כדי שהבלוג לא ישקע בקיפאון גמור.
דווקא אז היתה זו תקופה טובה ואיני זוכר כבר את הסיבות לאותה התרחקות. את זו של העת הזו אני היטב יודע ורק אומר כי העת הזו אינה כה טובה עבורי ולמען האמת כבר קשה לי להזכר מתי בפעם האחרונה שריתי בתקופה מעין זו...
ואחת התוצאות של העת הזו ושל הכאבים שאחזו בי היא התנתקות גם מחברים, התנתקות מוחלטת.
נראה כי קבוצות הילדים אותם אני מדריך הם הנחמה האמיתית היחידה בעת זו, שכן הילדים מעולם לא אכזבו אותי. להפך מכך- העבודה עמם תמיד הפיחה בי מרגוע ושלווה. מאז ילדי ביאליק (אלו שכתבתי עליהם בסיפור על קרינה) ועד הילדים של היום.
איני יודע מתי באמת אחזור שוב אל זמן המילים. אולי כבר חזרתי. אלו שהיו אז חלק בלתי נפרד מזמן המילים שלי הלכו ונכלמו עם הזמן, לאחר שהלכו ונטשו את אותו אתר בזה אחר זה, עד שלבסוף עזבתי גם אני.
אבל אז הגעתי לכאן והנה גם אתם הגעתם...
וזמן המילים שוב חזר לו, כמו תמיד.וגם אם לאחרונה קצת אבד לי, הזמן הזה, אני יודע שבסוף אפגוש בו שוב, כמו תמיד.
כמו השדות האלו שתמיד מוריקים מחדש, והציפורים שתמיד חוזרות וילדים שבסוף תמיד מחייכים.