שתיקה ארוכה וניתוק שמהותו לא ברורה מזמן המילים, המילים הרכות והממכרות שכה התרגלתי אליהן בשנה האחרונה.

אז מה היה בינתיים?

שנה לבלוג הזה, חזרתה הסופית של השושנה, שהות בעיר אשקלון בזמן "צבע אדום" והדי פיצוצים, דמעות ילדה הנקלעת בעל כורחה לרחוב העלוב וחסר התקווה ביותר בתל-אביב ובארץ כולה, לאחר שנאלצה להימלט מאימת הדרום, ילדה המעדיפה לחזור לשם, אל האזעקות והפיצוצים מאשר לעבור ולגור ברחוב הזה שבלב התחנה האבודה, בין מכורי הסם ומוכרות הגוף שכה מזמן ויתרו כבר על ניצוץ תקוותם, אבל האישה המארחת אותה מחבקת אותה וכמעט בוכה ביחד עמה ואומרת לה- אני יודעת שכל כך לא נעים פה באזור הזה, אבל אצלי כאן בבית הקטן הזה יהיה לך נעים וחמים כי את יודעת הרי עד כמה אני אוהבת אותך...

 אירוח והדרכה בהתנדבות של מאות ילדים משדרות בגן הזאולוגי האהוב עליי וילדה אחרת שאומרת לי בתסכול כי הייתה מעדיפה היא להישאר בגן הכל כך חביב הזה, גם עליה ועל חבריה, אפילו לבד בלילה לאחר שכולם יעזבו וינעלו את השערים, מאשר לחזור לביתה שם בשדרות,

 ולסיום בעל חיים אהוב במיוחד שנפצע קשה אך כבר מתאושש...

וכמובן געגועים למקום הזה, לאנשים היקרים שנקשרה לה הווייתי בהווייתם, געגועים נפלאים לאנשים נפלאים, ולמקום מקסים שתמיד נמצא שם, גם אם נוטשים אותו לתקופה, תמיד מחכה שם, בשקט, בהמתנה מתוקה, שנחזור אל זמן המילים... 

מרץ  2008