הם בעצם ביקשו את הדבר האלמנטארי ביותר שחסר להם: ריבונות. אותה ריבונות שהייתה חסרה להם בשנת 1979 כאשר הרגישו שבית המלוכה הפרו-מערבי מנותק ומנוכר מהעם והשחיתות שוברת שיאים. מה שהתחיל כתיאוקרטיה אסלאמית הפך עם שלטונו של אחמדינג'אד למשטר בעל אופי יותר מיליטריסטי ומשמרות המהפכה צוברות יותר ויותר כוח אל מול ההנהגה הדתית המפולגת. וכאשר האליטה מפולגת, אז היא הכי פגיעה.
כאשר המהומות פרצו קבעו בכירי המודיעין הישראלי, אשר הופתעו מההתפרצות, כי המחאה תדעך לאחר שבוע. ניכר כי הם היו נבוכים. כבר עכשיו אפשר לקבוע שהמודיעין הישראלי טעה. יש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, המודיעין הישראלי מעולם לא "הצטיין" בניתוח תהליכים פוליטיים. הכלים אשר מספקים מודיעין מבצעי ברמה גבוהה אינם מספקים את התמונה הדרושה לניתוח מגמות של הלך הרוח בציבור. שנית, בכירי המודיעין והמערכת הצבאית מעוניינים בשימור והעצמת האיום האיראני. מאות עובדים במערכת הביטחונית וגם כמה פוליטיקאים בכירים בנו קריירה שלמה על האיום האיראני. אצל חלקם היה ממש אפשר לשמוע את אנחת הרווחה כאשר אחמדינג'אד נבחר בשנית. אבל עד היום נראה שהמחאה לא דעכה. רק לפני כמה ימים דיווחה האופוזיציה כי היא מתכוונת להוציא מיליונים לרחובות ביום השנה למהפכה האסלאמית. דיווחים ברשת מהימים האחרונים מאשרים את הפאניקה של השלטונות באיראן: גל מעצרים של גורמי אופוזיציה ואקטיביסטים, בלוגרים נרדפים וחלקם נאלצו לברוח מהמדינה, שירותי אינטרנט וסלולארי שובשו, שלטי חוצות של המנהיגים הורדו מחשש לפגיעה בסמלי המשטר וחיילי משמרות המהפכה הוצבו בכיכרות הערים הגדולות.
אמנם מוקדם מידי להכריז על התמוטטות המשטר וניצחון האופוזיציה אינו מובטח, אך ברור שהשלטון מהלך על חבל דק: אם יהיה סלחני מידי כלפי המחאה או אם ידכא אותה ביד קשה הוא עלול להפסיד. סנקציות כלכליות אשר יכוונו כלפי גופי המשטר ובעיקר משמרות המהפכה יוכלו לזרז את הקרע בין השלטון לעם. תקיפה צבאית לעומת זאת תפריע למהלך הטבעי של התמוטטות המשטר ועלולה להתברר כטעות קשה אשר תחסל את האופוזיציה ותנציח את האיום הגרעיני. דווקא שיקולים אלו נעדרים מן השיח הרדוד והמתלהם בישראל אשר מלובה על ידי הצבא והפוליטיקאים ומקבל גיבוי מלא של התקשורת.
כך או כך, אי אפשר להישאר ציני או אדיש למראה ההמונים אשר תובעים את עצמאותם וחירותם: הצעירים האמיצים שיוצאים לרחובות להילחם על הדמוקרטיה תוך סיכון ברור של חייהם; הנשים האיראניות שהיו לאחד מסמלי הדיכוי של המשטר וכעת מובילות את המהפכה הירוקה ולא חוששות להתעמת עם קלגסי הבסיג'; קריאות "אללה אכבר" שליוו את ההפגנות נגד המערב והיום מכוונות נגד אותו שלטון שעודד אותן. קריאות "מוות לאמריקה" ו-"מוות לישראל" הוחלפו ב"מוות לדיקטטור", "מוות לרוסיה" ו-"מוות לסין". איראן יכולה להוביל לרוח חדשה במזרח ולהיות מה שצרפת הייתה למערב. מטהראן לעזה ומעזה לבירות ומבירות לדמשק ומשם, מי יודע, אולי גם לפיונגיאנג, בייג'ינג ומוסקבה. להשתחרר גם מכבלי האסלאם הקיצוני וגם מכבלי הקולוניאליזם המערבי. |