כֵּאֵב
פרופיל
מתוך צלילות
המצב לא טוב כשהיה. הראש עדיין מעל המים אבל עם גלישות תדירות יותר כלפי מטה. אימה פושטת בי מפני נפילה לתהום ממנה טיפסתי באצבעות מדממות לעבר היציאה מזה חודש. "לא לפחד" אומרת הפסיכולוגית, מנסה לשנות את הפרשנות המבועתת שלי "זו תזכורת לזה שזו דרך חתחתים. לפעמים מתדרדרים קצת, אבל לא כל מהמורה היא צניחה לתהום". מה שבטוח, לפחד לא עוזר. גם פחד הוא מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי.
ומחשבות על מוות שלא פקדו אותי זמן מה שבות לפקוד אותי, מרגע לרגע בהבהוב וחולפות להן. אין לי כח לשאת את זה שוב, לטפס שוב. עייף. רוצה לשמוט עצמי וליפול. די, אין לי כח יותר. אלא שלעשות כן זה לבחור במוות ואני בוחר לחיות. בינתיים.
היום סיפרתי לחברה יקרה שלי, מהבודדים שיודעים שאני בכלל חולה, שזה חמור עד כדי אובדנות. היה לי קשה לעשות את זה, ואפילו לא מתוכנן אבל רלוונטי לשיחה שלנו והחלטתי שאם היא בסוד העניין אז עד הסוף. שנה שמרתי את זה ממנה בסוד, עול שלא רציתי על הכתפיים שלה. אני מקווה שהצורה שהיא תביט בי לא תשתנה מעתה לעד..
דיברנו על אובדנות, היא היתה אמיצה ודיברה אל תוך עיניי המיישירות בדרך כלל, המושפלות, ולא דחקה את זה מהשיחה כטאבו שהס מלהזכיר. היא מאמינה לי, אבל לא יכולה לדמיין משהו שיגרום לאדם לרצות לקחת את חייו. היא תוהה האם תפישת המציאות משתבשת עד כדי כך שפשוט רוצים למות במקום לחיות. לא, תפישת המציאות שלי לא השתבשה כמעט בכלל אני אומר לה, האינטלקט שלי חד כשהיה והוא העוגן שלי כששדי רגש זורעים הרס וחורבן בעולמי הפנימי. הדברים היחידים שאני לא מצליח לחשוב עליהם בצלילות הם התפישה שלי את עצמי והתפישה שלי את העתיד. את עצמי אני לא מכיר או מעריך ואת העתיד אני לא יכול לדמיין.
היום אני מבין את מה שהיא לא מסוגלת, את מה שלא הייתי מסוגל גם אני לפני שחליתי. מה שאי אפשר להבין אלא דרך סבל קיצוני. ברור לי לחלוטין למה אנשים דכאונים התאבדו, מתאבדים ויתאבדו. יש סבל שכבר לא ראוי לשאת, וביחוד כאשר נראה שהדרך לא מובילה לשום מקום אחר. יאוש מוחלט. יאוש שפוי.
זוהי החלטה הגיונית, צלולה, לא אובדן של שפיות. |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אם תרצה תוכל לכתוב לעצמך על דף מכתב עידוד ופרגון
תן למילים הטובות לצאת ממך על עצמך
תקרא אותו כמה פעמים ביום
זה משפר את ההרגשה ,גם העתידית
עלי זה עובד...
וורד
זה משהו שאני נוטה לשכוח.. תודה ורד.
אני לא בטוח מה הסיבה ומה המסובב.
כשהכל בסדר איתי תפישת העצמי שלי מלאת ערך ולעתיד יש צורה.
יש סיכוי טוב שאנו נדחפים לתהום הזו ממקומות שונים.
אצלי זה כנראה מתוך הפעלת משטר נוקשה על נפשי תוך עשיית מה שקשה\מפחיד\עצוב\לא-נעים לי, תוך כבישת רגשותיי. משהו אולי מתפקע בסוף. ויש גם את הכשלון. אני מורגל ביעדים גבוהים ובהצלחות. כמה שזה מביך להודות בכזו חולשה ילדותית, כנראה שעוד לא לגמרי למדתי איך להכשל.
גם תחושות הבושה והפחד מפני העתיד הלא רצוי אותם את מתארת כתחושות העיקריות שלך, אינן התחושות הדומיננטיות בדכאון אצלי. אני מרגיש יאוש תהומי, חוסר אנרגיה או מוטיבציה, אובדן כל ערך לעצמי או לכל דבר אחר, אובדן כל שמחת חיים, כאב מכל גירוי חושי, קיום מיוסר.
בהנחה שיש טעם בכלל לדבר על סיבות (אני בכלל לא משוכנע שיש בסיס רציונאלי מאחורי התחושות הללו), על מה את אשמה בלאקי?מה כבר עשית רע כ"כ שמגיע לך להתייסר ככה?
ולמה שלא תחיי את הבלאקי האמיתית? האם זה מפני שלמשפחה שלך אין מקום בחיים הללו? האם יש באמת חיים שהיית מעדיפה לחיות במקום חייך הנוכחיים?לפעמים, חיבוק זה כל מה שיכול לנחם אותי..
תודה רבה.
"הדברים היחידים שאני לא מצליח לחשוב עליהם בצלילות הם התפישה שלי את עצמי והתפישה שלי את העתיד. את עצמי אני לא מכיר או מעריך ואת העתיד אני לא יכול לדמיין."
נדמה לי שאלה הן סיבות טובות לדיכאון.
אצלי זה היה מגודש של אשמה על אשמה על אשמה בערימות עצומות שנשאתי על כתפיי, גם כאלה שהמצאתי בעצמי וגם כאלה שאנשים שמו עליי והתנדבתי לאמץ מתוך הרגל.
וגם - בעיית זהות וחוסר תחושת עצמיות.
וגם, בושה נוראה על עצמיותי הדלוחה
וגם - הפחד האיום מהעתיד הצפוי לי בתור מישהי מזויפת - עתיד של מישהו אחר שאני נאלצת לגלם בו את התפקיד הראשי בלי שזה יהיה התסריט שלי.
אי אפשר לדמיין את העתיד כשבהווה אין לך מושג מי אתה.