המצב לא טוב כשהיה. הראש עדיין מעל המים אבל עם גלישות תדירות יותר כלפי מטה. אימה פושטת בי מפני נפילה לתהום ממנה טיפסתי באצבעות מדממות לעבר היציאה מזה חודש. "לא לפחד" אומרת הפסיכולוגית, מנסה לשנות את הפרשנות המבועתת שלי "זו תזכורת לזה שזו דרך חתחתים. לפעמים מתדרדרים קצת, אבל לא כל מהמורה היא צניחה לתהום". מה שבטוח, לפחד לא עוזר. גם פחד הוא מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי.

ומחשבות על מוות שלא פקדו אותי זמן מה שבות לפקוד אותי, מרגע לרגע בהבהוב וחולפות להן. אין לי כח לשאת את זה שוב, לטפס שוב. עייף. רוצה לשמוט עצמי וליפול. די, אין לי כח יותר. אלא שלעשות כן זה לבחור במוות ואני בוחר לחיות. בינתיים.

היום סיפרתי לחברה יקרה שלי, מהבודדים שיודעים שאני בכלל חולה, שזה חמור עד כדי אובדנות. היה לי קשה לעשות את זה, ואפילו לא מתוכנן אבל רלוונטי לשיחה שלנו והחלטתי שאם היא בסוד העניין אז עד הסוף. שנה שמרתי את זה ממנה בסוד, עול שלא רציתי על הכתפיים שלה. אני מקווה שהצורה שהיא תביט בי לא תשתנה מעתה לעד..

דיברנו על אובדנות, היא היתה אמיצה ודיברה אל תוך עיניי המיישירות בדרך כלל, המושפלות, ולא דחקה את זה מהשיחה כטאבו שהס מלהזכיר. היא מאמינה לי, אבל לא יכולה לדמיין משהו שיגרום לאדם לרצות לקחת את חייו. היא תוהה האם תפישת המציאות משתבשת עד כדי כך שפשוט רוצים למות במקום לחיות. לא, תפישת המציאות שלי לא השתבשה כמעט בכלל אני אומר לה, האינטלקט שלי חד כשהיה והוא העוגן שלי כששדי רגש זורעים הרס וחורבן בעולמי הפנימי. הדברים היחידים שאני לא מצליח לחשוב עליהם בצלילות הם התפישה שלי את עצמי והתפישה שלי את העתיד. את עצמי אני לא מכיר או מעריך ואת העתיד אני לא יכול לדמיין.

היום אני מבין את מה שהיא לא מסוגלת, את מה שלא הייתי מסוגל גם אני לפני שחליתי. מה שאי אפשר להבין אלא דרך סבל קיצוני. ברור לי לחלוטין למה אנשים דכאונים התאבדו, מתאבדים ויתאבדו. יש סבל שכבר לא ראוי לשאת, וביחוד כאשר נראה שהדרך לא מובילה לשום מקום אחר. יאוש מוחלט. יאוש שפוי.

זוהי החלטה הגיונית, צלולה, לא אובדן של שפיות.