במרכזה של פרשת משפטים מובאת מערכת מפורטת של חוקים הבאים להסדיר את חיי החברה ברוב תחומיה. החל בחוקי "עבד עברי" ועד לחובה לכסות בור, הכל-כך אקטואלית לאחר האסון בגולן, בו ילדים נפצעים קשה בשדה מוקשים. מהאיסור למכור אנשים - כל סחר שהוא, של נשים, גברים או ילדים - שהרי יש בזה איבוד כבוד האדם, ועד לאיסור הנשך, עליו לא שמעו הרבה אנשים טובים, ועוד ועוד.

במסגרת זו מופיע הפסוק "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם" (שמות כ"א, כ"א). יש להבהיר שעל-פי רוב הפרשנים הכתוב התכוון לעבד כנעני ולא לעבד עברי. בא ללמדנו שגם כשהעבד אינו מבני אחיך, וגם כשאתה מתייחס אליו כ"רכושך" אזי עדיין קיים האיסור להכותו שהרי "נקם ינקם" (ראה אבן עזרא לפסוק). היינו יכולים לפרש את הנקמה כעניין מופשט, עתידי, עונש בידי שמים, אך לא כך הדברים. הפרשנות נוטה לראות בפסוק זה עונש של ממש ובנקמה "מיתת חרב": "והבאתי  עליכם חרב נקמת..." (ויקרא כו/כה). אומר על כך הרש"ר הירש "טעם עמוק יש בעובדה  שהכתוב מציין את העונש הזה, האמור כאן לגבי רציחתו של עבד כ"נקמה"... נראה שהרוצח נחשב כמי שבז ומכחיש בתכונת "צלם-אלוקים"  של האדם. השופך דמו של אדם ממעט בדמותה האלוקית של החברה  האנושית כולה... לפיכך, אם הנרצח היה בן חורין, יומת ע"י גואל הדם, הוא האיש הקרוב לו ביותר. עבד כנעני אין לו גואל ומשום כך ממלא כל הציבור את מקום גואל הדם. על הציבור לקום ולנקום את נקמת צלם האלוקים שבאיש זה". אינך רשאי לחשוב שבגלל שאין לאיש הזה קרוב שיכול לדרוש את דמו, הנך פטור מלהתריע על התנהגות זו. אינך פטור כנציג הציבור מלדרוש צדק ויתרה מכך, אתה מחויב יותר היות ואין לאיש זה מי שיעשה זאת במקומך.  עליך לדאוג ל"עבדים" שבחברה. לרדוף צדק עבורם ולא לרדוף אותם.

מספר פסוקים לאחר מכן מציגה הפרשה את הפסוק: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו" (שמות כב/ כ"א-כ"ב). ישנו קשר ישיר בין שני הפסוקים שהרי אך האלמנה והיתום חסרי הגנה, ובעיקר חסרי ייצוג, ואין בעל או אבא שידרוש את צדקת האישה האלמנה או היתום. היתום והאלמנה הם מהדמויות החלשות ביותר שיודעת החברה, עד כדי כך שה' עצמו עתיד להביא על חברה המתעלמת מהם אסון. לא רק שה' ישמע את צעקתם אלא "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב/כג). חברה המתנכרת לחלשים עתידה להרס או שמא היא כבר הרוסה הרס פנימי. מדינה שכזאת, מערכת משפט שכזאת, אין לה זכות קיום. 

 "אם ענה - תענה"  נהפך למוטו מרכזי של צדק, ולא רק כלפי האלמנה והיתום. "כשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה, ואמר לו רבן שמעון ברבי, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היית יושב, או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, ומה כתיב אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב..."(מסכתות קטנות, שמחות פרק ח/ח).  עצם כך שנתת לאישה להמתין, אפילו אם מדובר בגדול הדיינים, עינוי נחשב, ואם ענה - תענה. ומה נגיד על נשים וגברים הממתינים ימים כלילות לתשובות בתי הדין? 

 שבת שלום!