כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    חינוך לחיים חברתיים מלאים באמצעות חיים חברתיים מלאים

    23 תגובות   יום חמישי, 11/2/10, 12:31

    פתיחה
    אתם מזומנים לשאול אותי: "תגיד, האיש הזה שאתה רוצה לספר עליו, וינקן, כיצד הוא רלוונטי לעולמנו היום?"
     
    אם כן, הביטו שמאלה וימינה. יש שם נער או נערה בגיל העשרה? קרה שהתפלאתם: למה הם נוהמים? למה הם זועפים? למה הם מתייסרים?

    וקרה שהם בתשובה זעקו: "תפסיקי לחפור!"


    או, זה וינקן. שכן זה הוא שהמציא את "תרבות גיל הנעורים" ואת התייחסותנו המוּטרפת לגיל ההתבגרות.

    "איזה נוער", "תרבות הנוער", "זה נוער זה?", "אלימות בני נוער", "חיוּת הנוער", "מרד הנעורים", "נוער, נוער, נוער".... כל הדיבור הסוציולוגי-פסיכולוגי הזה עוד לא חוגג 100 שנים, וכולו התחיל בהבנה של וינקן:

     

     "אין הנוער גיל של בלתי מבוגרים בלבד, אין הוא תקופת אי השלֵמוּת וההכנה לקראת העתיד, כי אם תקופה בעלת ערכים עצמיים שאין להמירם ואין להחליפם"

    וכך זה קרה:


    וינקן     וינקן
    וינקן האיש (בשנת 1930) ומבנה "עדת לומדים עצמאית" שייסד בויקסדורף בגרמניה


    מה לא
    כמו כל גיבורי הבלוג, גם וינקן חיפש אחר הדרך הטבעית לחינוך וללמידה. הוא פסל את שלושת סוכני החינוך המרכזיים.

    המשפחה נתפסה כארגון מהעידן המסורתי שאיבד את תפקידו.

    בתי הספר היו (ועודם) ממוקדים בהשכלה ומנותקים מהחיים המציאותיים.
    ארגוני הנוער נתפסו כמרדניים ושטחיים, ממוקדים בנהנתנות ההווה.

     

    וינקן הגדיר חינוך כ:

    "הכשרת התודעה של היחיד להשתתפות בתודעה הכללית של האנושיות"

     

    ומכיוון שאף אחד מהמוסדות שהכיר לא עסק בזה, בחינוך לקראת חיים חברתיים באמצעות חיים חברתיים, הוא המציא מוסד חינוך חדש. 

     


     

    מה כן
    וינקן ייסד דגם חדש של מוסד חינוך: "קהילת לומדים עצמאית" או "עדת בית הספר החופשית" (Freie Schulgemeinde).

    משהו שיש בו מהמשפחה, מבית הספר ומארגוני הנוער, הכל כלול:


    הנערים התגוררו במוסד פנימייתי, והתחלקו על פי בחירתם לחבורות (רב גילאיות). כל חבורה יצרה לעצמה סימני זהות עצמאיים, ניהלה את חיי חבריה, ובראשה עמד אחד המורים. כל תפקידי המנהיגות, של הנערים ושל המורים בוצעו בהתנדבות, ללא מתן סמכויות יתר.

     

    המנהיגות התהוותה מתוך חובות היתר שהיחיד לקח על עצמו (שמעתם!).
     

    כל החבורות השתייכו ל"עדה" שבראשה עמד מנהל בית הספר. ניהול החיים והלימודים לא היה דמוקרטי, משום שהנערים (לתפיסת וינקן) אינם בשלים לזה. במקום זאת, הכוח המסדר היה כוח המנהיגות: יכולתו של המנהיג להשפיע על קהלו.


    הלימודים התנהלו על פי שיבוץ לשעורים: בתחילת כל חודש פרסמו המורים רשימה של קורסים שיינתנו בחודש הקרוב, והנערים נדרשו לבחור שלושה קורסים, שניים עיוניים ואחד מעשי, שבהם הם רוצים להשתתף. בנוסף היה מעקב אישי מחייב אחר כל תלמיד, כדי שהגמישות לא תהפוך לאנרכיה.


    לצד תחומי הלימוד הרגילים, ניתן דגש למקצועות שאינם וורבליים, כדי להעניק לנערים הזדמנות ללמוד ולהביע את עצמם לא רק באמצעות השפה: אמנות, מוזיקה, ספורט, מלאכה וטיולים.

     



    סיום

    וינקן (Gustav Wyneken) נולד בשנת 1875 בגרמניה. כשייסד את "קהילת לומדים" בויקסדורף בשנת 1906, היה דוקטור לתיאולוגיה. בתוך 4 שנים הודח מתפקידו על ידי מתנגדיו השמרנים, בטענה שהוא משחית את הנוער.

     

    לאחר מלחמת העולם התמנה ליועץ שר החינוך בפרוסיה. עוד רגע, ותוכניתו לייסד קהילות לומדים דומות ברחבי גרמניה התממשה. אלא ששוב השמרנים הצליחו להדיחו.


    בשנת 1921 חזר לבית הספר שייסד. אחד ממתנגדיו התלונן שראה אותו בחדר עם שנים מתלמידיו, ערומים! הוא הועמד לדין באשמת הומוסקסואליות, ובזה סיים את מפעלו הציבורי.

     


    רעינותיו של וינקן היו מסד לחינוך המשותף בתנועה הקיבוצית, כמו גם לחינוך החברתי בכל בתי הספר ובתנועות הנוער. "שיעור מחנך" הוא אחד השרידים הבודדים של "עדת הלומדים" של וינקן.  

    * ספריו לא תורגמו. ציטוטים מכתביו מובאים בספר מאת מכס אדלר (שלמד בויקסדורף): אנשי המחרת, שיצא לאור בורשה בשנת 1931. תוספת: שבח עדן,העדה המחנכת, הוצאת טברססקי 1950. יש מאמר של עדן ברשת. אין יותר מזה בעברית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/15 19:57:

       

       

      בית ספר ללא פריבילגיות  

       

      בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

       

      בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

       

      כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

       

      אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

       

      הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

       

      לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

       

      ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

       

      אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

       

       

       

      כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

       

      בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

       

      בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

       

      הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

       

      מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה יהודית ודמוקרטית.

       

        11/3/15 15:46:

       

       

      אינני חושב שעלינו "להשקיע משאבים בחינוך המבוגרים (בני העשרים פלוס) כך שכאשר יביאו ילדים לעולם, לא יעבירו להם את לפיד הייאוש בהורשה". מה שכן, חושבני שעלינו לשלוח את ילדינו לבתי ספר דמוקרטיים:  

       

       

       

      עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

       

      מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

       

      מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

       

       

      כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

       

      העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

       

      כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

       

      וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

       

       

      וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

       

       

      וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

       

      הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

       

      הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

       

      הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

       

      וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

       

      ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

       

      כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמתפעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

       

      למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

       

      עץ האלון

      מאת: חנה גרינברג

       

      בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

      ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

      יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

      שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

      כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

       

       

      [ פרק 15, עירוב גיליםמתוך הספר, סוף-סוף חופשיבית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

       

        11/3/15 15:26:

       

       

      מדוע ללכת לבית הספר?


      לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

       

       

      היסודות החברתיים 


      לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.


      קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?


      או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).


      וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?


      אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.


      אם אי פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 


      בחזרה לדברים הבסיסיים.


      בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.


      בעולם המציאות, ובבית הספר עליו אני מדבר, שהוא בית ספר עבור עולם המציאות.

       

        27/2/10 21:10:

      לרינה השבתי בפרטי.

      האמת שוינקן בכלל אל היה דמוקרטי, כפי שהחינוך הדמוקרטי היום מובן. התלמידים היו תלמידים, ולא הייתה להם שותפות בקבלת החלטות. החינוך התאים לצורכי הנערים - כפי שהמבוגרים הבינו את זה, ולא לפי הבנתם של התלמידים עצמם.

       

      גם ליערה השבתי בפרטי

      בעיקר תודה על המחמאות. אבל, הוספתי: "את יותר - כי את לא רק חושבת איזה דבר, אלא גם עושה פעולה של ממש למענו". תודה 

        27/2/10 17:47:


      אתה יודע, גיל, הבלוג שלך הוא אחד האהובים עלי מבין הבלוגים שאני קוראת, ומבין היחידים שאני קוראת בו כל פוסט. אני לא מתמצאת בפילוסופיה של החינוך והנה מונח לו בפינה זו של העולם בלוג של מומחה. בלוג משכיל, כתוב היטב ורחב אופקים.

       

      אז מה רע? למה תמיד אני חייבת להיות הקרציה הביקורתית מהמספוא?

       

      יש עוד אנשים שמתמצאים כך בפיסלוסופיה של החינוך? אני מתכוונת מתוך מערכת החינוך, מי שבאמת משפיע על החומרים שתלמידים לומדים בבתי הספר, על מערכות היחסים שיהיו להם עם מוריהם? אין לי ילדים, והאחיינים שלי עדיין קטנים מידי. מה שאני קוראת בעיתונים מדכדך אותי.   

        23/2/10 00:44:


      תודה על פוסט וחומר מעניין וחשוב

       

      אני חושבת שאם הייתי לומדת בשיטתו הייתי משכילה יותר והייתי אוהבת את בית הספר

       

      האפשרויות בחירה של הקורסים וההשתתפויות מתוך בחירה שלך מה שמעניין אותך ויציאה לעצמאות

       

      ולמידת אחריות יפה וחשובה.

       

      זה מה שעושים בבתי הספר הדמוקרטיים היום נכון גיל?

       

      תודה גיל יקר

       

      מחר אקרא שוב ואחשוב על עוד נקודות

       

      *

       

       

        16/2/10 19:44:


      האסוציאציה שלך מאוד מוצדקת, כי החינוך הקיבוצי נשען הרבה על משנתו של וינקן.

      הנה קישור למאמר של שבח אדן באינטרנט:

      חברות הילדים הראשונות בארץ ישראל ומקורות יניקתן

        16/2/10 08:21:

      כשקראתי את זה
      "הנערים התגוררו במוסד פנימייתי, והתחלקו על פי בחירתם לחבורות (רב גילאיות). כל חבורה יצרה לעצמה סימני זהות עצמאיים, ניהלה את חיי חבריה, ובראשה עמד אחד המורים. כל תפקידי המנהיגות, של הנערים ושל המורים בוצעו בהתנדבות, ללא מתן סמכויות יתר"

      חשבתי על הדמיון הרב אל המוסד החינוכי, (מוסד חינוכי נעמן) בו התחנכתי.

      רק טובות יש לי עליו.

      צטט: גיל גרטל 2010-02-13 12:56:33

      הו הגרה, את לא מאמינה כמה שהמחנכים האלה בזו לחינוך ההורים. הראשון שבהם, פיכטה, כתב בשנת 1806 להורים:


      "אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו אל תתערבו; אל תשימו עצמכם למכשול, כפי שעשיתם עד כה תמיד, עם חוכמתכם ועם אלף התנגדויותיכם החשובות. עניין זה, כמו כל עניין אחר של היגיון בעולמנו, אין לו אלף היבטים, אלא רק אחד; וזה הדבר האחד מתוך אלף שבו אינכם מבינים."

      מדהים, אם מנהל בית ספר היה מעיז לדבר ככה היום.

      אבל צריך גם לזכור, לאן הובל הנוער הגרמני בחסות החינוך הציבורי, כך שכנראה עדיף שלבוק בהורים, גם אם לא מי יודע מה מוכשרים. 

      אני מסכימה כמובן. הסבל והחרפה הם חלק מחיינו.

       

        13/2/10 12:58:
      סליחה, צריך להיות:... לדבוק בהורים גם אם הם לא..
        13/2/10 12:56:

      הו הגרה, את לא מאמינה כמה שהמחנכים האלה בזו לחינוך ההורים. הראשון שבהם, פיכטה, כתב בשנת 1806 להורים:


      "אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו אל תתערבו; אל תשימו עצמכם למכשול, כפי שעשיתם עד כה תמיד, עם חוכמתכם ועם אלף התנגדויותיכם החשובות. עניין זה, כמו כל עניין אחר של היגיון בעולמנו, אין לו אלף היבטים, אלא רק אחד; וזה הדבר האחד מתוך אלף שבו אינכם מבינים."

      מדהים, אם מנהל בית ספר היה מעיז לדבר ככה היום.

      אבל צריך גם לזכור, לאן הובל הנוער הגרמני בחסות החינוך הציבורי, כך שכנראה עדיף שלבוק בהורים, גם אם לא מי יודע מה מוכשרים. 

      צטט: גיל גרטל 2010-02-12 22:34:31

      תודה ציבורית למרוה אריאדנה והגרה, ביחד ולחוד.

       

      משהו על חיי היומיום אפשר ללמוד מסדר היום של הנערים בויקסדורף

      (מתוך ספרו של שבח אדן, העדה החנכת, שיצא לאור ב 1950. יש לו גם מאמר בנושא רשת)

       

      6.30 השכמה, התעמלות בוקר, רחיצה.
      7.30 אסיפת בוקר קצרה, נגינה משותפת וארוחת בוקר.
      8.00 – 10.00 שני שיעורים (קורסים)
      10.00 סידור וניקוי החדרים, ארוחה קלה.
      11.00 – 13.00 שני שיעורים. השני שבהם הוקדש פעמיים בשבוע למקהלה.
      13.00 ארוחת צהריים, זמן פנוי לחניך.
      16.00 ארוחה קלה.
      16.20 – 17.50 עבודה מעשית (נגרות, כריכיה, עבודת מתכת, ציור, ניסוייים מדעיים, התעמלות, מוזיקה, עבודת גינה)
      17.50 – 18.00 ספורט כללי
      19.00 ארוחת ערב. לאחריה בחורף: שיחה (הקראות, הרצאות, נגינה) ובקיץ: ערב אחד או שניים למוזיקה והשאר פנויים.
      פעם בשבועיים הוקדש יום שלם לפעילות דתית. ימי שישי ושבת היו חופשיים. שבת בערב הוקדש למפגשי החבורות.
       

       

       

      הממ... איפה הבית?

      אם את המוסד מנהלים קורצ'קים למיניהם זה אולי טוב יותר מבתים של הורים חסרי אישיות.

       

        12/2/10 23:34:

      גיל,

      נהנתי מעריכת התכנים,

      נו, יש לך את זה!

       

      אכן דרוש שינוי.

      אני טוענת שהדור אינו הולך ופוחת...

      אנחנו לא מתואמים עם הצרכים שלהם, עם ההוויה שלהם...

       

      מרתק.

      תודה.

      מפתיע ביום שישי בערב.

        12/2/10 22:34:

      תודה ציבורית למרוה אריאדנה והגרה, ביחד ולחוד.

       

      משהו על חיי היומיום אפשר ללמוד מסדר היום של הנערים בויקסדורף

      (מתוך ספרו של שבח אדן, העדה החנכת, שיצא לאור ב 1950. יש לו גם מאמר בנושא רשת)

       

      6.30 השכמה, התעמלות בוקר, רחיצה.
      7.30 אסיפת בוקר קצרה, נגינה משותפת וארוחת בוקר.
      8.00 – 10.00 שני שיעורים (קורסים)
      10.00 סידור וניקוי החדרים, ארוחה קלה.
      11.00 – 13.00 שני שיעורים. השני שבהם הוקדש פעמיים בשבוע למקהלה.
      13.00 ארוחת צהריים, זמן פנוי לחניך.
      16.00 ארוחה קלה.
      16.20 – 17.50 עבודה מעשית (נגרות, כריכיה, עבודת מתכת, ציור, ניסוייים מדעיים, התעמלות, מוזיקה, עבודת גינה)
      17.50 – 18.00 ספורט כללי
      19.00 ארוחת ערב. לאחריה בחורף: שיחה (הקראות, הרצאות, נגינה) ובקיץ: ערב אחד או שניים למוזיקה והשאר פנויים.
      פעם בשבועיים הוקדש יום שלם לפעילות דתית. ימי שישי ושבת היו חופשיים. שבת בערב הוקדש למפגשי החבורות.
       

        12/2/10 17:40:


      תודה,

      חלוץ אמיתי בכלל בעצם המחשבה שיש גם חינוך אחר.

      לא מובן כלל בזמנו ומסתבר שאפילו גם היום.


      מרתק, תודה שאתה משכיל אותי.

      היה מאלף לו היה תעוד של החיים בפנימייה, תעוד אמיתי.

       

      הרעיון שגיל ההתבגרות הוא לא רק גיל ביניים מעניין.

       

        12/2/10 11:08:


      שושי! מה תודה? אני רק היועץ, זה את שמנהיגה את עולם המעשה!

      (בבקשה)

       

      ובהזדמנות זו: ותודה גם למככבים השקטים

        12/2/10 11:06:

      אקטיביסטית

      תודה גדולה על תגובתך התומכת.

      אחד הדברים שנדרשים מבעלי יוזמות ומחוללי שינוי לסוגיהם, זה צניעות.

      ללמוד מן העבר: מה ניסוי לפניהם, מה הצליח ומה כשל, ולהציע יוזמה חדשה שהיא נדבך על בסיס דברים קודמים, ולא עוד "קומה ראשונה" חדשנית, מנותקת מרצף התפתחות התרבות.

       

      תגידי להם, את עובדת איתם, לא? 

        12/2/10 09:53:

      קיימות כל כך הרבה אפשרויות  פרט למסורתיות שאנחנו מכירים..ובכל זאת התזוזה היא כל כך איטית
        12/2/10 07:46:

      תודה!
        11/2/10 20:10:


      תודה לך שאתה חושף אותנו להוגי הפילוסופיה החינוכית,

      האמיצים והחלוצים בדרכם ובזמנם.

      היום יש הרבה יוזמות של קבוצות אנשים ההולכים לקראת פתיחת בתי ספר חלופיים

      למה שקיים היום,

      נראה לי שיוכלו לילמוד רבות מהאינפורמציה שהינך מביא לפנינו.

      אותי זה מרגש הידיעה כי ישנם הרואים את החינוך בנאמנות מלאה לאמונתם,

      מבלי לרצות להיות אחד מהעדר.

      המשך לעניין אותנו.

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין