בערב, אחרי שגמרנו לעבור על ההגהות האחרונות לספר, וסגרנו את כל שמות הפרקים ואת הכריכה, הציעה מירי שאולי אצטרף אליה לארוחת ערב שאיל מבשל במסעדה של ג'ו כל יום רביעי כדי לנסות להציל אותה מסגירה עקב בעיית תזרים מזומנים. לא ידעתי מי זה ג'ו ולא הבנתי למה זה חשוב להציל מסעדה שלא מצליחה להחזיק מעמד ואפילו לא הייתי רעב יותר מדי, אבל אמרתי למה לא בכל זאת, מתוך הבנה ברורה ש'למה לא' זה בעצם סוג של כן וקפצתי רגע הביתה ללבוש משהו ונסענו למסעדה ההיא שלא שמעתי עליה עד אותו רגע, לאכול.
בדרך מירי הסבירה שאיל מאוד אוהב את ג'ו ושבגלל זה הסכים לבשל מידי יום רביעי במשך חודשיים ושכל אלה שאוהבים לאכול את מה שהוא מבשל יבואו ויאכלו וישלמו המון כסף בעד הארוחה, והנה לך מבצע התרמה שלא היה מבייש שום ארגון סיוע ורחמים לנפגעי רעש האדמה בהאיטי.
מירי לא הזכירה את האיטי כמובן, כי הכל התרחש חמש או שש שנים לפני רעידת האדמה ולא היה מצב שהיא יכולה לחזות את האסון הזה - וחבל - אבל היא דיברה בשבחו של האיש שלה ובשבחה של הידידות, והסבירה שבכל שבוע הוא שומר שולחן עגול אחד בשבילה ובשביל עוד כל מיני אנשים מהסביבה הקרובה וש"אי אפשר לדעת לאן הערב יתפתח ומי יבוא ויישב לשולחן".
ובאמת אי אפשר לדעת כלום. בטח לא כשזה קשור בעתיד, אפילו זה שעומד להגיע בעוד דקה, חמש שניות אפילו.
אז נכנסנו, ואיל בא לתת נשיקה גדולה למירי והושיט לי מרפק ללחיצה כי כפות הידיים שלו היו מלוכלכות מאוד ממשהו, בטח קרביים של דגים או של חציל, ותפסנו שני כסאות אצל שולחן עגול שעוד שמונה או עשרה כסאות ריקים היו סביבו והימתנו לבאות.
והבאות היו באים. נכנסו שניים, אחד מבוגר מאד, זקן אפשר להגיד, שנראה כאילו נולד וגדל באיזה קיבוץ בעמק יזרעאל, שזוף וחייכן ומלא אנרגיה, ואחד מבוגר פחות, אבל עדיין מבוגר, שנראה כאילו נולד וגדל בנורדריין-וסטפליה או בשלזיה עילית, בקיצור - שיער בלונדיני ועור בהיר ועיניים כחולות שנשמרו היטב מאחורי משקפיים מוזהבים, בן לגזע שזכות הקיום שלו לא מותנית בספק. קמנו להגיד שלום יפה - בעברית ובאנגלית - והאיש אמר "נו, מירילה", והשני אמר "האלו", כשהוו בסוף המילה ספק מנוקדת בחולם מלא, ספק בשורוק ריק. ומירי אמרה לי תכיר זה אבא שלי דני וזה החבר האוסטרי שלו, אני לא זוכר איך קראו לו אבל יואכים בהחלט הלם אותו אז בואו נגיד שככה, ועוד הוסיפה שעכשיו אני אשמע את הסיפור הכי הזוי של החיים שלי, ואמרה לאבא שלה ספר לו מאיפה באתם והוא אמר מה מאיפה באנו, מרמת הגולן. כן אמרה לו מירי אבל תספר מה עשיתם שם, מה מה עשינו שם הוא אמר, ביקרנו בכל מיני בתי אריזה. כן היא אמרה, אבל תספר לו למה ביקרתם בכל מיני בתי אריזה. ואז הוא סיפר על הרעיון הנפלא שעלה במוחו, רעיון שישנה, לטענתו, את כל עולם הפרסום. אבל אני מספר לך בתנאי שאתה לא מגלה לאף אחד. זה כאן, יואכים, הוא מומחה לדפוס, ואני, עלה במוחי רעיון להדפיס פרסומות על פירות וירקות בצבעים רחיצים. אתה גרפיקאי, מירי אומרת? אתה יכול לדמיין לעצמך? מיליוני תפוחים ואגסים ותפוזים ואשכוליות כל יום בכל השווקים בעולם ואף אחד מהם לא מנוצל. איזה בזבוז משווע. אתה חושב שקוקה-קולה לא היו רוצים לראות את הלוגו שלהם על כל תפוח בשוק הכרמל, אה? איך אמרת, להב? נו, כבר אתה מצטער שלא חשבת על זה בעצמך?
"נו," שאלה מירי "חשבת שתשב לארוחת ערב עם בן אדם שרוצה להדפיס קוקה קולה על תפוחים?"
ואז אבא שלה נאנח והתרווח לאחור והפשיל אט אט את שרוול ידו השמאלית והניח אותה פרושה על השולחן וטפח עליה בעדינות בכפו הימנית, בדיוק על המקום בו מקועקע לו מספר סידורי כבר שישים ומשהו שנים, ונאנח שוב ואמר: "מיידלע, אני באתי מהמקום שבו מדפיסים על פרודוקטים, אם לא אני, מי יעשה את זה כמו שצריך?" והרים את הכוס וקרא לחיים וצעק לאיל לכיוון המטבח שמה זה הוא מרעיב אותנו ככה ושיפסיק עם ההצגות ושיתחיל להוציא לנו אוכל.
"מספיק חיכיתי לאוכל בחיים שלי, תוציא כבר, נראה מה אתה יודע", אמר. ואיל צעק לו בחזרה שאסור לזרז את החציל ושנחכה עוד רגע, אז שתינו עוד קצת, מחכים שאיל יסיים ללחוש לחציל שהוא אוהב אותו, ובינתיים מנהלים שיחה שהייתי רוצה לקרוא לה תרבותית אבל נדמה לי שהמונח 'פלינאית' יהיה קרוב יותר לאמת.
וכשהנצח הגיע אל סופו, הגיח איל מאצל המטבח עם צלחות קטנות בידיים והניח אחת לכל אחד מאיתנו, והן היו באמת יפות, במרכזן היתה ערמה קטנה של ריזוטו, ובשלוש פינות מרוחקות שווה בשווה כמו בסמל של מרצדס היו עוד ערימות קטנות, האחת של מרקחת חצילים, השנייה של איזו ריקוטה שהכין לבד ואת השלישית אינני זוכר כבר, והוא נתן לנו הרצאה קטנה על כל העסק והסביר לנו איך צריך לאכול את הדבר הזה, כי איל לא רואה בסיום הכנת האוכל את סוף תפקידו, ואילו יכול היה, היה מנחה את שרירי הלסת של סועדיו שינועו כפי שצריך ואפילו יורד למטה מזה אל תוך קיבתו של אדם ומפקח על ויסות הפרשת מיצי העיכול, כי גם שם בוודאי עוד יש לו, לאדם, מה לשפר כדי לעשות כבוד לאוכל של איל.
ואחרי שתם נאום הגבר הוא הסתובב ושב למטבח כדי להמשיך בענייניו שהיו גם עניינינו שלנו, אבל כשהגיע למטבח עוד העיף מבט אחרון לעברנו וקלט את דני, שבינתיים הפשיל את שרוולו השמאלי בחזרה למקומו במורד היד, אוחז במזלג כפי שאוחזים בסכין כשרוצים לנעוץ אותו בחוזקה במשהו ומערבב את כל המנה היפה של איל כפי שמערבבים קופסת צבע של טמבור לפני שמסיידים את הבית.
תוך שלוש שניות איל עף מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק עד שהיה סמוך אצל דני, ותפס אותו בפרק ידו המערבבת כדי למנוע את המשך חורבן המנה וצעק עליו לא ככה דני, ודני, בשלוות נפש, תפס בידו השמאלית את ידו של איל האוחזת בידו הימנית האוחזת במזלג, ואמר לו בניחותא, "איש צעיר, בלאגר אני עירבבתי ופה אני אערבב" וחייך אליו חיוך מתוק ומלאכי.
----
בצהרי יום אתמול, אחרי שעמדנו סביב הקבר וכולם אמרו 'כבר שבוע, אני לא מאמין', והנהנו זה לזה בראש שהזמן אכן טס - כמו שאומרים - וקשה להאמין, ואחרי הקראות הטקסטים הנכונים מן הכתובים, והשתיקה במשך דקות ארוכות, אמרה ננה שהולכים אליה לשתות ולאכול לכבוד מאיר. להעיר את המת, היא אמרה.
אז הלכנו.
יש משהו יפה בננוצ'קה, קצת כמו להיכנס לתוך סט של קוסטריצה. וזה נהיה יפה יותר אם אתה נכנס לסצנה בה כולם אוכלים ושותים לזכר המת. השעה היתה רבע לשתיים ובשתיים הייתי צריך להיות בפגישה, בכל זאת אמצע היום ואמצע השבוע, ואמרתי לכולם שאמשוך רבע שעה איחור ושרק אשתה בירה אחת קטנה, אבל ננה אמרה שאני מוכרח לאכול משהו קטן, לפחות איזה חינקלי גבינה מקושט בגרעיני רימון, כי לא איכפת לה שאעליב אותה אבל זה לא יפה להעליב את מאיר שבוע אחרי שהוא נטמן באדמה, וכבר אפשר היה לראות זוג עיניים אחד או שניים אדומים מהרגיל בעונה, ומיד נמזגו כוסיות קטנטנות של ויסקי, שיהיה מה לשתות ליד הבירה והיין, ובאותה רבע שעה של איחור שהרשיתי לעצמי כבר הספקתי להרים את היד לחיים כל כך הרבה פעמים שממש נתפסו לי השרירים בזרוע, ואז הינחתי את הטלפון בשקט בצד כי ידעתי שאני מוכרח עוד רבע שעה אחד לפחות ולא רציתי שיפריעו לי באמצעו, ואחרי רבע השעה הרביעי או החמישי, אמר לי סורין שנשתה עוד קצת ונלך כולנו ביחד לפגישה שלי והם כבר יסבירו לאדון שמחכה לי על מה ולמה האיחור, וכולם התחילו לצחוק. ומן המטבח שלפו האנשים של ננה עוד ועוד צלחות חרסינה לבנות עם פרחים קטנים עליהן והמון אוכל עם שמות נורא יפים, ובקבוקים ריקים החליפו את עצמם בבקבוקים מלאים, ומעת לעת מישהו צחק מאוד או הזיל דמעה, וסיפרנו סיפורים עצובים ושמחים, והיה עצוב ויפה.
כשיצאתי כבר היה חושך בחוץ. ודוד הצטער נורא שאני כבר הולך ואמר "חבל תישאר, נשתכר," וההבטחה הזו לעתיד נורא הצחיקה אותי, כי אפילו מאיר לא ראה אף אחד שותה כל כך הרבה כמו דוד - שבעצמו נראה כאילו יצא מתוך ציור של מאיר - בארבע השעות האחרונות. אבל לא צחקתי כי הייתי עייף ומסוחרר מדי בשביל זה והלכתי לאט בשדרה הביתה קצת מאוכזב מזה שננה אמרה שהולכים להעיר את המת אבל לא הצלחנו.
----
כל העניין הזה עם האוכל נראה לי קצת מיותר. אני אוהב נורא לאכול. בזבזתי המון שעות בהמון מסעדות טובות וגרועות ואני עוד אבזבז בכיף. פעם חשבתי שאם הייתי יכול הייתי אוכל אויסטרים כל יום, אבל אחרי שבועיים זה בטח היה נמאס לי. באושוויץ אכל כל אסיר 180 קלוריות בממוצע ביום. כוס אורז לבן ושני אגוזי פקאן למשל. תחשבו על זה כל פעם שאתם אומרים אני גווע ברעב.
ואם תשאלו מה אני הכי אוהב אז אני אגיד לכם שאין כמו ביסקויטים עם שוקולד באמצע הלילה. ואני לא היחיד.
זה פוסטר נגד הפרעות אכילה שעשיתי באלפיים ושלוש. תסלחו לי.
שבת שלום.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הפוסט הזה כבר היה בשבילי קצת קטלני: איל שני, אביה המדהים של רעייתו, אוכל, רזון, שואה, מאיר פיצ'חדזה, אבל... והכל בבלילה מלאת תוגה ויופי שיצרת.
אני מאוד אוהבת את איל שני.
ולאט לאט (אבל ממש בטוח) אני גם מתחילה לאהוב אותך.
גלי
אוכל זה לא ממש תחביב שלי
איך שאתה כותב אותו, ואת מאיר
זה מעדן אמיתי.
יופי של אסוסיאציות וגם האוכל נשמע טעים.
בעד לאכול טוב
מירי
אההה, אחרי קריאת התגובות לא מצליחה להתאפק.... (צייר לך אייקון נבוך)
1. מזדהה לגמרי עם תגובתה של רונית! (לא שיש או היו לי אי פעם נטיות אובדניות, אבל כן, הפוסט הזה עושה חשק לחיות; לטרוף את החיים...{זה לא רק תיאורי האוכל, אלא הסיפורים השזורים כאן ודרך הבאתם המיוחדת לך})
2. "נוטלה" - לא אייגע אותך בסיפור לאיזה מצב פאתטי הגעתי בגלל הממרח המתוק להחריד הזה; מה עוד שזה באמת מביך לספר; אבל נכון להיום ולמגינת ליבם של הצעירים בבית, לא קונה יותר; אין; זהו. (אגב, תחליף לא רע בכלל ואפילו טוב יותר מההתמכרות לנ"ל - העוגיות האלה של "לו" הצרפתיה - עמו פתי-בר עם שוקולד מריר עד מריר מאוד בצידן האחד; וכשיושבים לבד מול סרט באורך סביר בטלביזיה, מצליחה -בד"כ- להסתפק בחבילה אחת. וחבילה זה משהו כמו 150-200 גרם, כך שזה באמת לא נורא)
3. שומר - לא אציע לבחור אורבני כמוך לצאת מהעיר ולשוטט קצת בשדות ולהריח אותו; כן, עכשיו זאת העונה ויש מלאן שצומחים בר (ברור לך שאני מרשה לעצמי להקניט רק את החביבים עלי ביותר פה, נכון?(-:)) אבל קח שתי הצעות עם הירק בעל ה'טעם המובחן' הזה - אחת פושטית, שרצה אצלנו במטבח כבר זמן רב, מצויינת בצד השניצל, הסטייק או נתח צרוב של סינטה; והשניה צבעונית/אלגנטית כאילו/יפה גם ויזואלית, שהכנתי עבור חברה שביקשה ממני להביא איזה סלט לארוחה צמחונית שערכה בביתה:
א. שומר, קולורבי וצנון, פרוסים דק דק, מלח גס, טיפונת מיץ מלימון והרבה שמן זית; לא לשכוח לנגב עם החלה את שארית השמן שספג את הטעמים ונשאר בתחתית הצלחת.
ב. שומר פרוס דק, פלחים של תפוז (אני לא מפלטת, בגלל עצלנותי, אבל חותכת באלכסון כדי שחלק מהמיץ שלו יתערבב עם השאר) רוטב וינגרט בסיסי שמוסיפה לו קצת סילאן מתוק, עלי נענע ואגוזי מלך שבורים. (חושבת שגם צנוברים יהיה נחמד או פקאן; לא ניסיתי עדיין, כי המחשבה הזאת עלתה לי רק עכשיו, אבל.... {מה, יצאתי פלצנית? די, נו, נשבעת בכל היקר לי שלא כותבת לו -לאוכל- שירים.... (היקר לי הוא זה שמלטף את הסטייקים לפני שצורב אותם; ולא, גם הוא לא פלצן; רק למד מאמא שלו שיש גם הרבה טוב בחיים)})
לא, אתה צודק לגמרי, מיותר לעשות כזה ענין מאוכל; כי להבדיל מספר, מוסיקה או סרט טוב, קשה להתענג עליו לבד.
הרי שניצל שנחטף ונטרף ישירות מהמחבת הרוחשת במטבח הביתי מסב עונג רב הן לזה שהכינו והן לאלו הטורפים אותו, למרות השמן הנוטף, ההמולה והבלגן.... עונג רב יותר מכל מנה במסעדה שמניחה בצידי הצלחת שלושה מזלגות בגדלים שונים כשהיושבים סביב השולחן חמורי סבר ומתביישים לנגב את הרוטב עם שאריות הלחם המעוצב.
אגב, קוסטריצה, ראיתיו לא מזמן כשחקן דווקא בסרט מענין ולדעתי גם טוב ונוגע ועצוב ומעורר מחשבה - "להתראות".
רוצה לדבר על סטרואידים ואוכל?
אני קצת בדיכאון. וגם שמן פתאום שוב.
אבל זה יעבור לי.
אני ממליצה על הפוסט הזה לכל מבקר מסעדות
שילמדו לשלב עלילה מה יש ?אפילו בפורנו הבינו את זה.
פרעסר בהרצה.
:) ואני, אם יש משהו שלא יצליחו לגרום לי לאכול זה לשון. גם כאן הסיפור ארוך והסיבה אולי דומה לזו שלך.
ריזוטו... אחת לשנה וחצי, בביקורי בארץ, זה, המקום, היה המועדף.
לכי תראי את "הזמן שנותר" של אליה סולימאן. יש שם סצנה שאיזה חייל מוצא קערה עם בורגול מתחת למיטה באיזה בית בנצרת ומאשים אותם באחזקה של חומר נפץ.
את שואלת מה אני אוהב לאכול? הכל חוץ ממוח. למה לא מוח זה סיפור ארוך ועם תוכן פוגעני.
רוצה לדעת מה אני אוכל בדרך כלל לפני הביסקויטים עם שוקולד? בשבועיים האחרונים נטפלתי לשומר, לפני זה לקולרבי, לפני זה לאנשובי. לא יודע למה, יש לי איזה צורך לחוש טעמים מובחנים.
ולפעמים גם ריזוטו פירות ים, זה נכון, מוכרחים להתפשר מעת לעת.
פחות ממה שאני הורדתי תוך כדי כתיבה, תהיי בטוחה.
איך את אומרת לי "השחר" ואחרי זה מוסיפה שזה לא פוסט על אוכל??
נוטלה. הלא כבר אמרנו שעל הגרמנים אפשר לסמוך.
לא סתם אומרים שאוכל מנחם..
בחצי שעה האחרונה בסיור הראשון שלי בין מחסומי הגדה לא יכולנו לדבר על כלום מלבד על אוכל. העיניים המשיכו לראות את התור הארוך של המכוניות ובני האדם בואכה קלקיליה, האוזניים שמעו את הדברים של נהג מונית, אז בן 37, שסיפר איך הוא נולד לתוך הכיבוש ואיך הוא לא רואה לעצמו עתיד, אבל הגוף שלנו רצה בשר. הרבה בשר. ועכשיו.
במסעדת השיפודים באזור התעשייה בכפר סבא כמעט דפקנו עם הסכו"ם על השולחן כדי לזרז את המלצריות, שהעמיסו לנו קערית ועוד אחת ועוד אחת. המון קעריות עם סלטים וצ'יפס, אבל אנחנו רצינו בשר. הרבה בשר. ועכשיו.
רצינו ללעוס ולטחון עם השיניים ולטרוף. ואז לטעום מהבשר של כולם ולא להגיע לשובע.
אחר כך, אחרי שנרגענו, חשבתי שאולי ככה זה ליד מוות.
חייבים לאכול.
הרבה.
כדי להיבהל פחות.
כדי להתאבל באופן שיאפשר להמשיך לנשום.
כדי טיפה, ממש טיפה, להשכיח את הנורא.
בשר. הרבה בשר. עכשיו.
אני אפילו לא מסוגלת לחשוב מה יקרה לי אם 7-13 פעמים ביום אני אצטרך לחשוב על השואה
אתה לא יכול לעשות לי את זה להב
" אה? איך אמרת, להב? נו, כבר אתה מצטער שלא חשבת על זה בעצמך?"- פה צחקתי כי כי אני הייתי צוחקת פה :) וגם כי אני מקנאה בו וביואכים.
"אדם שיודע לצחוק על עצמו לעולם לא יפסיק להיות משועשע" (שירלי מקליין)
כל מיני מקטעים שלכל אחד נופך מעט אחר וטעם קצת אחר
וגם אם נראה במבט ראשון שהם לא קשורים,
איכשהו הם יוצרים סלט שמציף את נוזלי המוח, בניסיון לעכל את מה שניתן לתפוס בדרך כלל רק בצורה אינטואיטיבית.
זו יצירה.
בנאדם. אפילו בפוסט על אוכל חייב לטפטף את אושוויץ, אה? דע מאין באת ולאן אתה הולך.
טוב, העניין עם המוות והערבוב שלו עם שמחת החיים שבאוכל הוא דווקא ברור ומתבקש. אין דבר יותר מעורר תאבון מתחושת קץ. כיוון שבשירותי הצבאי כקצינת נפגעים יצא לי לבלות המון בסעודות אבלים מכל העדות, הדתות והמגזרים, רק רציתי לתת גושפנקא לידוע לכל מי שראה קוסטוריצה/ קוסרשווילי אחד בחייו: הגרוזינים (והצוענים) יודעים לעשות את זה הכי טוב. כי כן, דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין, עדיף על בטן מלאה.
דוקא עם חברים כמו שלו זה משנה. נגיד, אם יגיד לי שלמרות הריזוטו פירות ים נפלא שהוא יכול לקבל במקום הכי שווה בעיר, הוא אוהב מג'דרה על בסיס של בורגול, לא נלמד מזה משהו חשוב?
נו? ומה בכל זאת אתה אוהב לאכול? לא סיפרת, בסופו של דבר.
כבר כיכבתי אותך מסתבר לא זוכרת על מה אבל לא נותנים לי שוב
מה זאת הקמצנות הזאת?
כשראיתי את הכותרת של הפוסט צחקתי
לאור אחת מהשיחות שלנו על אוכל
כאילו, מה כבר אתה יכול לכתוב על אוכל ?
מסתבר שכל מה שאתה כותב זה מזון לנשמה ((:
שבת שלום
אני קוראת את הטקסט - המופלא הזה, כדרכך- בשעת בוקר, וברקע מברברת תוכנית רדיו שאיזה שני "חושבים את עצמם" מדברים על עיתוני סופהשבוע. הצד הניקבי של ה"חושבים את עצמם" מדברת על איזושהי תמונה מאחד העיתונים שרואים בה את שרה בטחון אוכל עוגה במסיבת היומולדת שלו , והיא טוענת שמישהו שאוכל עוגה הוא אחד שאי אפשר לסמוך עליו כי יש לו חולשה לפחממות, ואין לו כוח רצון , ואיך נדע מה יהיה שיקול דעתו ברגע המכריע.
ואני, שדווקא לא מתלהבת משרה בטחון הזה ובעיקר לא מאישיותו הבעייתית מאוד, דווקא מעריכה את עניין הפחממות שלו, שבטנו הכרסתנית מעידה עליו מאוד. אני מוצאת המון עוצמה בחולשותיו של אדם, ובעיקר מסיבות אישיות לגמרי: בחולשות שקשורות בפחממות.
כי כל חיי פחות או יותר נאלצתי להתנצל, להסביר , להסתיר את העניין הזה של הפחממות, שאני כל כך אוהבת. והכי אני אוהבת אותן בצורת תפוחי אדמה שמביאים איתם את כל נחמתה החמימה של תבואת האדמה. ואני אוהבת אותם בכל דרך, בכל צורה, בכל מצב צבירה, בכל דקה ושעה של היממה, ורק אמא שלי תמיד חייבת להזכיר (כאילו שיכולנו בכלל לשכוח) כשהיא רואה תפוחי אדמה , שבגטו כשכבר לא היה ממש ממש כלום ושום דבר לאכול, אמא שלה דווקא הצליחה לעשות לביבות נהדרות מקליפות של תפוחי אדמה.
במהלך הקריאה אותך הבוקר נזכרתי ב"אוכלי הבולבוסים" של ואן גוך, וחשבתי על הציורים של פיצ'חזדה שהשם שלו תמיד נשמע לי כמו מתוך אגדת אלף לילה ולילה והציורים שלו בכלל היו מעולם אחר, אולי מהעולם שהוא נמצא בו עכשיו מסתכל על הארוחות הנהדרות שאוכלים לכבודו אצל ננושקה.
וחשבתי על כל אלו , ונהיה לי קצת עצוב, וגם איכשהו נעים על זה שלפיחצ'חזדה יש כאלו חברים, כמוך.
לטבול פתי בר בקפה.
ובכל זאת, החיים חזקים. רצה הגורל (?) ובשאלון 'אוכל' אחרי 'סרט'. וככה אתה, לפי הסדר, חוזר לחיים.
דני ואחיו אורי, שניהם אנשים עם סיפורי חיים שלא יאומנו. את אורי אני באמת אוהבת.
את פיצ'חזדה אני מכירה רק מיצירותיו המקסימות. אני שמחה שראיתי את הרטרוספקטיבה שלו בזמן. חוויה מרהיבה.
לא שאכפת לי שזה היה כזה ארוך.
בסך הכול אני אוהבת איך שאתה כותב ונהנית לקרוא.
אבל רבאק, אתה יודע כמה ביסקוויטים עם שוקולד הספקתי להוריד תוך כדי?!
עשית לי חשק לחיות.
.
ה"שחר".
זה בכלל לא פוסט אוכל. על מי אתה עובד?