בערב, אחרי שגמרנו לעבור על ההגהות האחרונות לספר, וסגרנו את כל שמות הפרקים ואת הכריכה, הציעה מירי שאולי אצטרף אליה לארוחת ערב שאיל מבשל במסעדה של ג'ו כל יום רביעי כדי לנסות להציל אותה מסגירה עקב בעיית תזרים מזומנים. לא ידעתי מי זה ג'ו ולא הבנתי למה זה חשוב להציל מסעדה שלא מצליחה להחזיק מעמד ואפילו לא הייתי רעב יותר מדי, אבל אמרתי למה לא בכל זאת, מתוך הבנה ברורה ש'למה לא' זה בעצם סוג של כן וקפצתי רגע הביתה ללבוש משהו ונסענו למסעדה ההיא שלא שמעתי עליה עד אותו רגע, לאכול.
בדרך מירי הסבירה שאיל מאוד אוהב את ג'ו ושבגלל זה הסכים לבשל מידי יום רביעי במשך חודשיים ושכל אלה שאוהבים לאכול את מה שהוא מבשל יבואו ויאכלו וישלמו המון כסף בעד הארוחה, והנה לך מבצע התרמה שלא היה מבייש שום ארגון סיוע ורחמים לנפגעי רעש האדמה בהאיטי.

מירי לא הזכירה את האיטי כמובן, כי הכל התרחש חמש או שש שנים לפני רעידת האדמה ולא היה מצב שהיא יכולה לחזות את האסון הזה - וחבל - אבל היא דיברה בשבחו של האיש שלה ובשבחה של הידידות, והסבירה שבכל שבוע הוא שומר שולחן עגול אחד בשבילה ובשביל עוד כל מיני אנשים מהסביבה הקרובה וש"אי אפשר לדעת לאן הערב יתפתח ומי יבוא ויישב לשולחן".

ובאמת אי אפשר לדעת כלום. בטח לא כשזה קשור בעתיד, אפילו זה שעומד להגיע בעוד דקה, חמש שניות אפילו.

אז נכנסנו, ואיל בא לתת נשיקה גדולה למירי והושיט לי מרפק ללחיצה כי כפות הידיים שלו היו מלוכלכות מאוד ממשהו, בטח קרביים של דגים או של חציל, ותפסנו שני כסאות אצל שולחן עגול שעוד שמונה או עשרה כסאות ריקים היו סביבו והימתנו לבאות.

והבאות היו באים. נכנסו שניים, אחד מבוגר מאד, זקן אפשר להגיד, שנראה כאילו נולד וגדל באיזה קיבוץ בעמק יזרעאל, שזוף וחייכן ומלא אנרגיה, ואחד מבוגר פחות, אבל עדיין מבוגר, שנראה כאילו נולד וגדל בנורדריין-וסטפליה או בשלזיה עילית, בקיצור - שיער בלונדיני ועור בהיר ועיניים כחולות שנשמרו היטב מאחורי משקפיים מוזהבים, בן לגזע שזכות הקיום שלו לא מותנית בספק. קמנו להגיד שלום יפה - בעברית ובאנגלית - והאיש אמר "נו, מירילה", והשני אמר "האלו", כשהוו בסוף המילה ספק מנוקדת בחולם מלא, ספק בשורוק ריק. ומירי אמרה לי תכיר זה אבא שלי דני וזה החבר האוסטרי שלו, אני לא זוכר איך קראו לו אבל יואכים בהחלט הלם אותו אז בואו נגיד שככה, ועוד הוסיפה שעכשיו אני אשמע את הסיפור הכי הזוי של החיים שלי, ואמרה לאבא שלה ספר לו מאיפה באתם והוא אמר מה מאיפה באנו, מרמת הגולן. כן אמרה לו מירי אבל תספר מה עשיתם שם, מה מה עשינו שם הוא אמר, ביקרנו בכל מיני בתי אריזה. כן היא אמרה, אבל תספר לו למה ביקרתם בכל מיני בתי אריזה.

ואז הוא סיפר על הרעיון הנפלא שעלה במוחו, רעיון שישנה, לטענתו, את כל עולם הפרסום. אבל אני מספר לך בתנאי שאתה לא מגלה לאף אחד. זה כאן, יואכים, הוא מומחה לדפוס, ואני, עלה במוחי רעיון להדפיס פרסומות על פירות וירקות בצבעים רחיצים. אתה גרפיקאי, מירי אומרת? אתה יכול לדמיין לעצמך? מיליוני תפוחים ואגסים ותפוזים ואשכוליות כל יום בכל השווקים בעולם ואף אחד מהם לא מנוצל. איזה בזבוז משווע. אתה חושב שקוקה-קולה לא היו רוצים לראות את הלוגו שלהם על כל תפוח בשוק הכרמל, אה? איך אמרת, להב? נו, כבר אתה מצטער שלא חשבת על זה בעצמך?

"נו," שאלה מירי "חשבת שתשב לארוחת ערב עם בן אדם שרוצה להדפיס קוקה קולה על תפוחים?"
ואז אבא שלה נאנח והתרווח לאחור והפשיל אט אט את שרוול ידו השמאלית והניח אותה פרושה על השולחן וטפח עליה בעדינות בכפו הימנית, בדיוק על המקום בו מקועקע לו מספר סידורי כבר שישים ומשהו שנים, ונאנח שוב ואמר: "מיידלע, אני באתי מהמקום שבו מדפיסים על פרודוקטים, אם לא אני, מי יעשה את זה כמו שצריך?" והרים את הכוס וקרא לחיים וצעק לאיל לכיוון המטבח שמה זה הוא מרעיב אותנו ככה ושיפסיק עם ההצגות ושיתחיל להוציא לנו אוכל.

"מספיק חיכיתי לאוכל בחיים שלי, תוציא כבר, נראה מה אתה יודע", אמר. ואיל צעק לו בחזרה שאסור לזרז את החציל ושנחכה עוד רגע, אז שתינו עוד קצת, מחכים שאיל יסיים ללחוש לחציל שהוא אוהב אותו, ובינתיים מנהלים שיחה שהייתי רוצה לקרוא לה תרבותית אבל נדמה לי שהמונח 'פלינאית' יהיה קרוב יותר לאמת.
וכשהנצח הגיע אל סופו, הגיח איל מאצל המטבח עם צלחות קטנות בידיים והניח אחת לכל אחד מאיתנו, והן היו באמת יפות, במרכזן היתה ערמה קטנה של ריזוטו, ובשלוש פינות מרוחקות שווה בשווה כמו בסמל של מרצדס היו עוד ערימות קטנות, האחת של מרקחת חצילים, השנייה של איזו ריקוטה שהכין לבד ואת השלישית אינני זוכר כבר, והוא נתן לנו הרצאה קטנה על כל העסק והסביר לנו איך צריך לאכול את הדבר הזה, כי איל לא רואה בסיום הכנת האוכל את סוף תפקידו, ואילו יכול היה, היה מנחה את שרירי הלסת של סועדיו שינועו כפי שצריך ואפילו יורד למטה מזה אל תוך קיבתו של אדם ומפקח על ויסות הפרשת מיצי העיכול, כי גם שם בוודאי עוד יש לו, לאדם, מה לשפר כדי לעשות כבוד לאוכל של איל.
ואחרי שתם נאום הגבר הוא הסתובב ושב למטבח כדי להמשיך בענייניו שהיו גם עניינינו שלנו, אבל כשהגיע למטבח עוד העיף מבט אחרון לעברנו וקלט את דני, שבינתיים הפשיל את שרוולו השמאלי בחזרה למקומו במורד היד, אוחז במזלג כפי שאוחזים בסכין כשרוצים לנעוץ אותו בחוזקה במשהו ומערבב את כל המנה היפה של איל כפי שמערבבים קופסת צבע של טמבור לפני שמסיידים את הבית.
תוך שלוש שניות איל עף מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק עד שהיה סמוך אצל דני, ותפס אותו בפרק ידו המערבבת כדי למנוע את המשך חורבן המנה וצעק עליו לא ככה דני, ודני, בשלוות נפש, תפס בידו השמאלית את ידו של איל האוחזת בידו הימנית האוחזת במזלג, ואמר לו בניחותא, "איש צעיר, בלאגר אני עירבבתי ופה אני אערבב" וחייך אליו חיוך מתוק ומלאכי.

‫----‬

בצהרי יום אתמול, אחרי שעמדנו סביב הקבר וכולם אמרו 'כבר שבוע, אני לא מאמין', והנהנו זה לזה בראש שהזמן אכן טס - כמו שאומרים - וקשה להאמין, ואחרי הקראות הטקסטים הנכונים מן הכתובים, והשתיקה במשך דקות ארוכות, אמרה ננה שהולכים אליה לשתות ולאכול לכבוד מאיר. להעיר את המת, היא אמרה.
אז הלכנו.

יש משהו יפה בננוצ'קה, קצת כמו להיכנס לתוך סט של קוסטריצה. וזה נהיה יפה יותר אם אתה נכנס לסצנה בה כולם אוכלים ושותים לזכר המת. השעה היתה רבע לשתיים ובשתיים הייתי צריך להיות בפגישה, בכל זאת אמצע היום ואמצע השבוע, ואמרתי לכולם שאמשוך רבע שעה איחור ושרק אשתה בירה אחת קטנה, אבל ננה אמרה שאני מוכרח לאכול משהו קטן, לפחות איזה חינקלי גבינה מקושט בגרעיני רימון, כי לא איכפת לה שאעליב אותה אבל זה לא יפה להעליב את מאיר שבוע אחרי שהוא נטמן באדמה, וכבר אפשר היה לראות זוג עיניים אחד או שניים אדומים מהרגיל בעונה, ומיד נמזגו כוסיות קטנטנות של ויסקי, שיהיה מה לשתות ליד הבירה והיין, ובאותה רבע שעה של איחור שהרשיתי לעצמי כבר הספקתי להרים את היד לחיים כל כך הרבה פעמים שממש נתפסו לי השרירים בזרוע, ואז הינחתי את הטלפון בשקט בצד כי ידעתי שאני מוכרח עוד רבע שעה אחד לפחות ולא רציתי שיפריעו לי באמצעו, ואחרי רבע השעה הרביעי או החמישי, אמר לי סורין שנשתה עוד קצת ונלך כולנו ביחד לפגישה שלי והם כבר יסבירו לאדון שמחכה לי על מה ולמה האיחור, וכולם התחילו לצחוק. ומן המטבח שלפו האנשים של ננה עוד ועוד צלחות חרסינה לבנות עם פרחים קטנים עליהן והמון אוכל עם שמות נורא יפים, ובקבוקים ריקים החליפו את עצמם בבקבוקים מלאים, ומעת לעת מישהו צחק מאוד או הזיל דמעה, וסיפרנו סיפורים עצובים ושמחים, והיה עצוב ויפה.

כשיצאתי כבר היה חושך בחוץ. ודוד הצטער נורא שאני כבר הולך ואמר "חבל תישאר, נשתכר," וההבטחה הזו לעתיד נורא הצחיקה אותי, כי אפילו מאיר לא ראה אף אחד שותה כל כך הרבה כמו דוד - שבעצמו נראה כאילו יצא מתוך ציור של מאיר - בארבע השעות האחרונות. אבל לא צחקתי כי הייתי עייף ומסוחרר מדי בשביל זה והלכתי לאט בשדרה הביתה קצת מאוכזב מזה שננה אמרה שהולכים להעיר את המת אבל לא הצלחנו.

‫----‬

כל העניין הזה עם האוכל נראה לי קצת מיותר. אני אוהב נורא לאכול. בזבזתי המון שעות בהמון מסעדות טובות וגרועות ואני עוד אבזבז בכיף. פעם חשבתי שאם הייתי יכול הייתי אוכל אויסטרים כל יום, אבל אחרי שבועיים זה בטח היה נמאס לי. באושוויץ אכל כל אסיר 180 קלוריות בממוצע ביום. כוס אורז לבן ושני אגוזי פקאן למשל. תחשבו על זה כל פעם שאתם אומרים אני גווע ברעב.
ואם תשאלו מה אני הכי אוהב אז אני אגיד לכם שאין כמו ביסקויטים עם שוקולד באמצע הלילה. ואני לא היחיד.

זה פוסטר נגד הפרעות אכילה שעשיתי באלפיים ושלוש. תסלחו לי.

שבת שלום.