מתוך חלומות פרטיים/ רוז טרמיין 

 בבוקר שלפני פתיחתה מחדש של המסעדה סופי אמרה "לב, אתה צריך ללכת היום הביתה. יש לי כמה דברים לעשות" כמה דברים? איזה מין דברים? אבל הוא לא התווכח, אף שהיום נפער לפניו ארוך ובודד בלעדיה.הוא חשב שיש לו במה להעסיק את עצמו: לנקות את החדר, לשלוח כסף לאינה.

לב נזכר בכריסטי שנמצא לבד בדירה. אולי הוא וכריסטי יטיילו להמפסטד הית' ויצפו בעפיפונים נועזים ששוברים את הקרח באגמים הקפואים.

לפני שעזב סופי הציעה לעשות לו תספורת. היא חפפה את שיערו ושפשפה בכוח במגבת. אחר כך הושיבה את לב מול שולחן טואלט מעץ, והוא ראה את עצמו מואר היטיב במראה תלת צדדית ישנה כשהמגבת כרוכה על כתפיו, ובהה בשתי הצדודיות שלו ובידיה הרכות של סופי המלטפות את ראשו הלח.

מסביב למראה היו שלל מוצרי קוסמטיקה ומעמד לתכשיטים בצורת עץ שעליו נתלו שרשרות וחרוזים.

בכל כיוון שאליו הביט ראה לב את בבואתו שלו בתוך מסגרת החפצים הללו.

הוא ישב שקט וממושמע ובהה בקרמים ובתחליבים. הוא נזכר שכשמרינה הייתה בחיים הוא אהב את האביזרים האינטימיים הריחניים האלה, המותרות הצנועים שבחייה כאישה: ריח שפתון וקרם בסיס, בקבוק יחיד ויקר של בושם שנשמר בחסכנות לאורך זמן.

כעת נתקף חשק לדבר על מרינה, להזכיר לסופי שכבר היה נאהב בעבר- כאילו בכוחה של העובדה הזו לייפות אותו בעיניה, להציג אותו כבולט וחזק יותר. אבל היא הייתה שקועה בתספורת. סידרה את ראשו כך ואחרת ואמרה לו כל  הזמן לא לזוז. היא נהגה בו בעדינות, אבל חלק ממנה, הוא הרגיש, כבר עזב אותו ***  . 

רציתי לכתוב על הרגע הזה, שבו משהו משתנה

אולי זו מילה שנאמרת, או מבט, או מחווה, אבל אין ספק שאחריו הרגשות כבר אחרים. לפעמים זה ממשיך עוד שנים, בתקווה, בחשש, בבריחה.

אני חושבת שיש משהו עצוב ויחד עם זה מקסים ואותנטי ברגעים שכאלה, כיוון שבהם אנו קרובים לעצמנו, מחוברים לרצון האמיתי והפנימי ביותר.

יתכן ומייד הוא ידחק לפינה נסתרת, יגורש, אבל הזרע נזרע ומתוך כך, כל מה שקורה משם ואילך יראה שונה, ירגיש אחרת, או יתווסף כאיזו ממחטה צבעונית מתנפנפת ברוח מעל כאומרת "הרי אמרתי לך".

מעניין, שלפעמים- כמו בסיפור של לב וסופי- הצד השני מרגיש בכך אולי אפילו לפני כן, קולט את הגלים הללו, הרעים. גלים שמפעילים אצלו את המנגנונים של להיצמד חזק, או לברוח, להספיק לעשות את הצעד ראשון, כאילו שזה מפחית מהכאב. היום חשבתי על הרגעים המכוננים הללו ומה בעצם עושים איתם כשהם מגיעים, כי הכי קל להתעלם מכך שהם קרו, הרי במילא הם יעברו ויטבעו אי שם במערבולת אירועי החיים הרודפים זה אחר זה ואינספור המטלות היומיומיות.

אבל לא- כי הם ירימו ראשם בבוא השעה, קודם ראש ואחר כך יד ועוד יד וכל הגוף- כמו לידה. 

ובגלל שאישה השואפת לאיזון אני, לא אשכח גם את המקרים ההפוכים. המקרים בהם ברגע משתלט עלינו רגש מציף ומפתיע, אולי תשוקה, לאדם שכלל לא החשבנו לכך. ידיד של שנים, או מישהו שרחוק או שונה לחלוטין מטעמינו.

תחושה הגורמת לנו לשאול את עצמנו "סליחה?" וגם זה, כמובן, יקלט על ידנו באיחור, לעיתים עם המבוכה שכרוכה באמת הצורבת, או אפילו על ידי חברים קרובים שיקבלו מבט המום. רציתי היום לכתוב על הרגעים הללו, כיוון שהם מייצגים שינוי, הם מייצגים תנועה. ותנועה היא חיים.