עבר חצי שבוע... כזה שנראה כמו שבוע.. ואחד ארוך..

אבל צריך לזכור דבר אחד.. לכל יום מגיע הסוף שלו.

לכל שבוע יש סופ"ש.

וכל טירונות נגמרת.

היום הראשון בבקום היה מפחיד, מלחיץ ומיוחד.

בדיקות, זריקות, חיסונים, דיבורים הרבה, צילומים ותיזוזים.

ובסופו של היום קיבלתי את המידע.

אז התפקיד שלי הוא לא בדיוק מה שרציתי בחיי,

ולמרות שהתעקשתי לשנותו לא הצלחתי.

בסופו של דבר צדקתי, התפקיד העיקרי של הבנות הוא להיות פקידה.

אז גם אני מצטרפת לכלל הבנות.

פקידת לשכה בלשכת הרמטכ"ל.

אני לא באמת "חושקת" בתפקיד.

אבל אחרי שיחות עם חברים ומשפחה, ההתלהבות החלה מעט לעלות.

בסופו של דבר אני אהיה מזכירה של המשרד החשוב ביותר בצבא.

אני אנסה לעשות את התפקיד, החשוב או לא, זה לא הענין, בצורה הטובה ביותר שאפשר.

זהו לא תפקיד מאתגר מבחינתי. אבל דרך להעביר שנתיים.

בינתיים עברו 3 ימים.

במהלכם עברנו את טקס פתיחת הטירונות.

בנוסף היו זמנים רבים שהתקשרתי להורים, סיפרתי שהכל מצוין.

וכשניתקתי את הטלפון הדמעות זלגו בלי להפסיק.

היו רגעי שבירה, בעיקר בלילות, כשהקושי להירדם בקור היה בילתי יאומן.

היו רגעי שבירה בשמירות באמצע הלילה- שמשום מה שמרתי אני כל לילה במהלך ה3 ימים.

היו רגעים קשים.

אבל השבוע הבא יגמר, ובסופו אני גם בבית.

והשבוע שלאחריו יגמר, ואני סוגרת בסופו שבת, ואחריו ביום שלישי טקס סיום טירונות, השבעה.

זה יעבור לאט, אני לא מנסה להשלות את עצמי.

אבל זה לא סוף העולם.

הסוף הוא עדיין רחוק.

אז מעכשיו, ולגמרי חוקי, מדברת איתכם טוראית ציפורה ברונשטיין, בט"ר ניצנים!! (אז.. לילה טוב ניצנים!!)*