בוריסה.

התוכי שלי, ההיא מהתמונה בשחור לבן.

ביום רביעי האחרון למדתי עם חברות למבחן.. התקשרתי לאמא לשאול אותה שאלה, ואז כבדרך אגב היא אמרה לי שבוריסה עפה אל החופש.

שתקתי.

היא המשיכה לספר מה קרה, אני כבר לא הקשבתי לה... פשוט ישבתי ושתקתי.

העיניים התמלאו בדמעות, אמא אמרה שאולי זה סימן לחופש והכל יהיה עכשיו הרבה יותר טוב.

מעניין, היא הוסיפה, באותו יום גם השכן מלמעלה נפטר.

המשכתי לשתוק ופשוט ניתקתי לה את הטלפון.

חברות שלי, שבזמן השיחה המשיכו לדסקס את החומר, ראו את הדמעות בעיני ושתקו. גם הן.

לפתע היה גל של ציוצי ציפורים מבחוץ.. כ"כ סרקסטי חשבנו שלושתינו...

היא הייתה ציפור אהבה, ברגע שנכנסתי הביתה, תמיד הייתה שמחה וצייצה, ונישקה... הייתה בה המון אהבה....

אני כותבת את זה כאן, כי חוץ משתי החברות שלי, אף אחד אחר לא יודע... זה היה נראה לי מטופש לבכות על תוכי בפני אנשים אחרים... אבל זה לא סתם תוכי, זו הציפור שלי... הייתה...

סתם, התחשק לי לחלוק... הייתי רוצה להאמין שהיא פשוט התעופפה לה אל בית אחר ואולי יש משפחה שהיום מגדלת אותה באהבה,

או שלא...