לכל שכונה יש את פושטק הבית שלה. מין ילד כזה שאגדות אלימות נרקמות מסביבו. ילד שהילה קדמונית מרחפת מעליו סכנה. ילד שכולם לועגים לו מאחורי סינר החברותא וזוחלים על גחון אם הוא מגיח ממולם. 

לנו היה את ניסים. השטח הגדול של ניסים נמתח בין גבעת הסלעים שבסוף רכס השיכונים ועד קצת מגרש החניה הגדול בסמוך לבית הספר. ניסים לא בא לבית הספר. לא נמצאה הכיתה שיכלה להכיל אותו בין 3 קירות ולוח. לא נולדה המורה שלא בא לה הפחד לעיניים מלראות אותו מתקרב אליה עם חפץ, כל חפץ, ביד. 

אבא של ניסים היה בבית סוהר, או בצי הסוחר, או מת או כל שמועה אחרת שמצאה משב אויר חם להתרומם איתו. היו לו המון אחים ואחיות אבל הוא היה היחיד עם עיניים כחולות עטופות בריסים ארוכים כמו של סוס, ושיער בהיר וארוך. 

כל ילד שהיה צועד הביתה דרך השטח של ניסים היה חייב לשלם לו דמי מעבר. גולות, גוגואים, תפוזים ולפעמים שום דבר לא היה מספיק ורק מכות הרגיעו את דעתו של ניסים, בייחוד אם הילד קרא לו פושטק רגע לפני. ניסים לא חס על בנות. הוא לא היה נוגע בהן אבל צליפת חלוקי האבן שלו הייתה מדויקת וקטלנית. בנות היו חייבות לעשות עיקוף ענקי. 

כיתה ד' הייתה לי שנה מסובכת. עברנו מאילת היחפה לעיר פיתוח נעולה עד חורמה. לא הבנתי. לא הסתדרתי ולא היה לי כוח לאף אחד. ציונים טובים לא היו בעיה ואיכשהו נתנו לי לרוץ חופשי גם כשכולם ישבו בכיתות.  

בשבוע הראשון הסתכלתי על ניסים מבעד לסורגי חצר בית הספר, יושב על שפת המדרכה, מקפיץ כדורים, אבנים, מקלות וכל מה שהיה בסביבה. הוא ראה אותי אבל לא הסתכל. בשבוע השני הוא הסתכל וזרק אבנים שבכוונה לא פגעו בי, כאילו אומר אני עוד לא מוכן אבל אני לא מתכוון להכאיב לך. 

בשבוע השלישי יצאתי משער החצר והתחלתי ללכת לכיוון החניה. מטר אסטרואידים קטנים ליווה אותי במסעי הקצר. אף אבן לא פגעה בי למרות שהחזרתי חזרה במטר חצץ קטן משלי. כל יום התקרבתי קצת יותר עד שהצלחתי להתיישב לידו על שפת המדרכה ולהקפיץ מקלות יחד איתו בלי להחליף מילה. 

גם אחרי שבוע הוא לא סיפר לי כלום. ניסים שנא לדבר. דיבורים לא הביאו אותו לשום מקום. הוא לקח אותי לסיור בגבעת הסלעים שהייתה שטח אש פרטי שלו. הראה לי כרכומים, רקפות, תילי נמלים וסוכה קטנה ומוצלת. שיחקנו במרדפים, בתופסי פרפרים ובסתם לשבת ולשתוק בסוכה עם ידיים מאחורי העורף והראש בעננים. לא דיברנו על כלום אבל ידעתי עליו הכול. 

לאמא של רונית המגמגמת תמיד היה פה גדול. היא אמרה לאמא שלי שאני מסתובבת עם פושטק. שאני אגיע לסמים ותרבות רעה ושזו בושה גדולה למשפחה. היא סיפרה לכל העולם – מורים, שכנים, חברים ולקופאית בסופר. הכלבה האומללה הזו. היו צעקות, ריתוקים, שיחות, כעסים, עונשים ובכי. כלום לא עזר ולא נחתם שום הסכם. אני יכולה לנחש שמישהו גם דאג להכניס לניסים מכות. אבל משהו נשבר וחזרתי לכיתה ולחברים הנעולים.

את ניסים הייתי ממשיכה לראות מבעד לסורגים בהפסקות. מרגישה כמו הבוגדת הכי גדולה בעולם אבל לא מעיזה לעבור את הקו אל השטח הגדול.