בבוקר כשפתחה את החלון, האירו אליה שמים בהירים. זהו יום לים חשבה . בהחלט יום לים.על הגבעות ממערב לביתה גדלו עצי תפוז ומנדרין, אשכולית ואבוקדו. וריחם המשכר נישא על כנפי הרוח והלהיט את מחשבותיה.

נזכרה בימים שבהם הייתה נוסעת עם משפחתה לטייל בשבתות. היו עוצרים בצידי הדרך, נכנסים לפרדסים, שולחים יד לענפי העץ, קוטפים את הפרי ומתיזים את המיץ היישר אל פיהם הצמא. ולתפוז היה טעם של אדמה, וחול וארץ ישראל ומשפחה וביחד .

נזכרה גם באיש שאמר לה פעם שתפוז גנוב ימתק ולפתע חפצה עד מאוד לגעת בתפוז. חייגה בהססנות אל ביתו. "בוא נפלח תפוזים....ככה כמו פעם כשהיינו קטנים".

שעה אחר כך כבר קירטעה מכונית ישנה על שביל משובש בין שדות ופרדסים. שלוליות בוציות מן הגשם שירד שם שלשום ליכלכו את גחון המכונית אבל להם לא היה איכפת. החלונות היו פתוחים ושיר התנגן מן הרדיו. העיניים גמאו מרחבים וצבעים והלב התרחב כלפי הרוח. לבסוף כשמצאו פינה קטנה להעמיד בה את  המכונית ירדו ממנה ונכנסו אל תוך השדה.

לונה פארק חשבה בליבה. הבאתי אותו ללונה פארק. הסתכלה בו וחיוך חם עטף את ליבה. ככה כמו ילד בפשטות דחף את ידו אל תוך האדמה ושלף עשבים, ותפוחי אדמה, וצנוניות. והרגבים היו לחים ממים וריחם דבק בידו.  פסע בינות לרגבים, גבו אל הרוח מתפעל, נוגע, נושם את כל מה שסביבו. והיא מביטה בו וריח של פעם של תום ופשטות שאינם עוד עלה באפה.  לונה פארק חשבה בליבה. הבאתי אותו ללונה פארק.

אחר כך קטפו תפוזים מן העץ. וסחטו את הפרי הישר לתוך פיהם. ונוזל חמצמץ ודביק הרטיב את ידיהם המקלפות את הקליפות, ולשונם ליקקה שאריות זהובות מן המיץ שנותר בזוויות הפה.

בערב, נזכרה בו בחיוך וידעה. היום, לשעה קלה של חסד, ראיתי אדם פשוט מאושר.