יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
0
להיפרד מהזיכרונות
קבענו, הוא ואני, להפגש בבוקר, לנסוע לשוק הפשפשים ביפו. שנים שלא ביקרתי שם. אחרי שמצאנו חניה באחת הסמטאות הקטנות, התפצלנו. הוא, כדי להוציא כסף. אני, כדי לקנות באבולעפיה טוסט וסיידר תפוחים. אחר כך התחלנו לשוטט. בעצם, באנו כי חיפשתי פטיפון שפופרת ישן. עם מנואלה, כמו של פעם. הוא, בחוש הניווט שלו הוליך אותי אחרי שעה וחצי למקום הנכסף. הנה! אמר. וצדק. שני פטיפונים כמו-ישנים, אחד עם ריקועי נחושת מזעזעים, והשני מעץ עם תווית חיקוי זולה של הכלב המפורסם. כמה זה הפטיפון? מאתיים חמישים, עונה המוכר בלי להביט בי. עסוק עם אחרים עכשיו. מאתיים חמישים אמרתי לו, בחוץ. תתמקח. לא רוצה, לא יודע. הם גם מכוערים. שניהם. עזוב, אמר. אל תקנה אותם, הם לא שווים את הכסף. הוא צדק. הם נראים רע. רע מדי בשביל חיקוי עלוב. המשכנו לשוטט והגענו אל חנות עם תמונות מצהיבות ועייפות. המוכר ישב בחוץ על כיסא כתר פלסטיק, נהנה מהשמש. קידמה את פנינו כרזת פרסומת גדולה לעיר בת-ים, נראית כמו מאמצע שנות השבעים. בכרזה רואים שתי נשים יפות ושני גברים, עולים במעלה מדרגות חוף הסלע אל שפת הטיילת. באותיות לועזיות נכתב BAT-YAM. התמונה הזו הכתה בי חזק, החזירה אותי לשבתות עם סבתא בחוף הסלע. אל שיחי הירק הבשרניים, הריח המלוח של המים, הרמקולים הצרודים עם השירים של שלמה ארצי מהאלבום "חום יולי-אוגוסט" או מבחר להיטים קבוע של חוליו איגליסיאס. מסעדות נטושות, בית מלון ישן, וניחוח קרם ההגנה עם מי המלח. נזכרתי במוכר התורמוסים שמכר גם תפוחים מסוכרים, בכפכפי ה"דפנה" הכחולים שלי שאיימו להחליק על מדרגות אבני הזיפזיפ. באוזני עלה שוב בליל השיחות בהונגרית של סבתא עם החברות הקבועות ("המאפיה", כהגדרתה). כובע רחצה לבן מגומי, גביע "אשל" או "גיל" עם קש נעוץ במכסה האלומיניום, סימני השפתון שלה על קצהו. גונבת סיגריה "אירופה" מחברה ומשגיחה שלא אעלם לה מהנוף הכללי. הן דיברו שם רק הונגרית. הונגרית נשמעה לי שפה רכילותית מאז ומעולם. לפעמים גם סבא שלי היה מצטרף. השיער הג'ינג'י שלה בהק בשמש הטובה של סוף שנות השמונים, ובשעה שמונה בבוקר בדיוק, אחרי כמה טבילות הגונות עם השנורקל, קיבלתי שני שקלים לקנות את השוקו-שוקו המיוחל. ואחר כך, חוזרים הביתה ברגל, אל ביתם בשדרות העצמאות בבת ים. אל מזגן תדיראן מטרטר, אל תבשילי שבת שהכינה מבעוד מועד, אל עוד סיפורי רכילות שחלקה עם אמא שלי. בוא ניסע, אמר, ניסע לחוף הסלע, נראה מה יש שם. ונסענו. בשבילו, אין מקום שהוא רחוק מדי. מתניעים ונוסעים. והנה, עוברים את שדרות ירושלים ובת-ים פרושה לפנינו. בתי קפה חדישים, המדרגות הידועות, אנשים חדשים החליפו את הזקנים של העיר הזאת. עכשיו מדברים רוסית. תראה, הוא אומר, אנשים חיים כאן. איזה יופי. תראה את הבניינים החדשים. המרפסות. זה לא היה כאן. ואני רואה. לא עוצרים, לא יורדים לחוף, אבל אני רואה. אחרי שנים שלא הייתי כאן. מאז שסבתי לקתה במחלת השיכחה הארורה ועזבה את העיר, לא היה מה לחפש פה עוד. הוא מחליט לחזור חזרה לתל אביב דרך חולון, דרך רחוב הופיין בו גדלנו. פעם סתם רחוב, היום ציר מרכזי בעיר עם שילוט ענק בואכה איילון צפון ודרום. נטשנו את הבניין הזה לפני יותר מעשרים שנה, הוא התגורר קומה מתחתינו עם הוריו. אני עם אחי והורי. אבל הבחנו במשהו שונה בבניין. שלט גדול הוצב לפניו, המודיע על הבניין הראשון בחולון העובר חיזוקים כנגד רעידת אדמה ובניית מיני פנטהאוזים. עצרנו בצד. ניגשנו לראות. את השיחים שעל גדר האבן גזמו, ובמקומם יש עכשיו לוחות פלדה לבנים. החנייה הרוסה כליל. פיגומים. יציקות בטון. הכניסה השתנתה. הרסו אותה כדי לבנות מעלית. מוטות פלדה, ברזלי זיון, ערימות חול, יציקות חיזוקים לעמודים, טיח מגורד עד העצם. מביט היכן שעמדה פעם מכונית הסובארו סטיישן הישנה שלנו, ליד המקום שעמדו בלוני הגז. בתמונה הגדולה שהציבו בחוץ, רואים עכשיו בניין לבן חדש, עם מעלית ולובי מפואר ומיני פנטהאוזים. התקשרתי אל אבא. רוצה לקנות שוב דירה בבניין הזה? סיפרתי לו הכל, הוא צחק. צילמתי כאחוז אמוק את השינויים. מי היה מאמין. דווקא הבית הזה, שהורי התחילו בו את חייהם כזוג ובו גדלנו אחי ואני, דווקא כאן מתחולל השינוי. אני לא רוצה לחזור לכאן יותר, אמר לי. בוא, בוא נלך מכאן, אין מה לעשות פה. תשכח מה שזכרת, מעכשיו זה הולך להיות אחרת. אבל רציתי רק עוד רגע, עוד דקה. חיפשתי איזו עדות אחרונה, קטנה, למה שהיה פעם בבניין הזה, משהו קטן אחרון שאני יכול להיאחז בו ולהפרד לגמרי מהזכרונות. ולהתקדם. נעמדתי ליד לחצן תאורת חדר המדרגות המצהיב. צלם אותי, ביקשתי. (מוקדש לאמיר) ©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (56)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודקת עינבל. תודה רבה :)
אבל אנחנו לעולם לא נשכח איפה גדלנו...הזכרונות המתוקים, הטוהר והתמימות יישארו בליבנו לעד...
תודה רבה אודי (וסליחה על האיחור...)
תודה רבה לך שומרת היערות,
שמח שהתרגשת איתי :)
מקסים ומרגש :)
אפשר ממש להרגיש את המקומות.
תודה רבה על הביקור והמחמאה.
שבת שלום.
בס"ד
אתה כותב יפה. נהנתי.
שבת שלום.
תודה רבה לך :-)
זה וינטאג' משובח :)
1. נעלי גלי, כובע מצחיה, סנדויץ' עם גבינה צהובה או ביצה קשה ו... קדימה לדרך!
2. התמונות אצלי על המחשב. רואים רק בניין בשיפוצים. לא מעניין :)
3. תודה רבה!
1. עשית לי חשק לטיול שורשים באייטיז...
2. איפה התמונות שצולמו?
3. מקסים! מקסים! מקסים!
תודה רבה עלמה :)
חתיכת יום היה לכם..
*
מעולה, כרגיל.
תודה רבה על התגובה המרגשת :)
טיול בסימטת הזכרונות...
אתה כותב מקסים, נוגע...
תודה
ריגשת אותי. תודה רבה לי-מור :)
נוסטלגיה היא לא רק נוסטלגיה
היא חלק ממני שאנחנו
היא הכפתור המהבהב ההוא של ילדותינו
יופי של כתיבה מרגשת:)
hi, thanx a lot :)
נוסטלגיה במיטבה
קראתי וחזרתי בזמן
כתיבה רגישה ונוגעת ללב
תודה
יש בזה משהו. תודה רבה דפני :)
נפלא כתמיד
*
אוהבת את הכתיבה שלך,אקרמן.
אתה ואני- יש בנו מן הנוסטלגיות הזו,
שהיא חלק מאיתנו.
תודה רבה לך
הי אוסוש,
את השיר אני לא מכירץ אבל לגבי קנאת הזכרונות - ממליץ לך לעשות רק מה שעושה לך טוב :-)
תודה רבה על הביקור והתגובה המרגשת.
אלעד
הזכרונות תמיד שם, אף פעם איננו נפרדים מהם
הם מכים חזרה כגל בחוף בעוצמות שונות..
פוסט שהעלה בי זכרונות..
*
אקרמן היקר.
הסבא וסבתא דוברי ההונגרית שלי-לא הספיקו ללכת איתי לים.
בעצם,הם לא הספיקו אפילו לראות את בנם-אבי,הופך לגבר.
הם לא שרדו את השואה.
ואבי,
לימד אותי רק שיר אחד בהונגרית.
אוזו ספ-מכיר?
איזה יופי של כתיבה...
איזה עושר...
אני מקנאה בך על הזכרונות.
מותר לי?
אוי... השפה הזו :)
וואאאוו... תודה רבה לך :)
עשית לי את הערב!
חג פורים שמח וכשר,
אלעד
איזה אקרמן אתה! מקורי!
פוסט בנוי למופת עם מטען גנטי- היסטורי- נוסטלגי... משובח.
פעם ראשונה אני כאן, רואה שיש תכנים מן העבר.
איך יכולתי להחמיץ?
אחזור כמובן.
הפוסט הזה שוב מוכיח שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ואני ראיתי אותם.
תודה.
תודה רבה על הביקור :-)
חג שמח!
אלעד
תודה על התחלה יפה לשבת גשומה:)
חג שמח לירזי
אין בעד מה. תודה שנכנסת לבקר.
חג פורים שמח וכשר :)
כל כך יפה כתבת, הצלחת להכניס אותי לתוך הסיפור, ל-גמ-רי. תודה על תענוג צרוף.
מעולם לא חשבתי על זה,
תודה על התובנה :)
מעניין שרוב החיים
אנחנו מתקיימים על נוסטלגיה וזכרונות
ריח, מגע, חפצים, טעמים
תמיד הם נראים משום מה יותר טובים
ובזה הרגע אנחנו מייצרים זכרונות חדשים
תודה לך על התגובה המרגשת.
זה כיף להשתתף בדיוק באותו הגעגוע,
תודה שביקרת :)
תודה רבה על הביקור יהודית :)
אלעד
הרגשתי צביטה בלב*התרגשתי מכתיבתך. נגעת בי חזק. תודה
תודה רבה דרור
הבפנים של הבפנים. ריגשת מאד.
תודה רבה גל :)
האמת.. כתיבה מדהימה:)
פרי,
תודה רבה על התגובה המרגשת. כל אחד נושא בחייו את המזוודה הזו של הזכרונות, וברור שהכל עניין של בחירה.
לפעמים אני בוחר דווקא בדרך המרגשת ופחות בדרך הידועה, או כמו ששלום חנוך כתב פעם: "הדרכים הידועות בן באתי...".
תודה שביקרת, תודה ששיתפת וריגשת אותי חזרה.
אלעד
אני קוראת את הפוסט המרגש הזה
שיש בו מצד אחד המון פשטות ומצד שני
המון עומק כשהחיים תולשים אותך מזכרונות
שכשאתה נתקל בהם קצת במקרה.
מאידך לי זה מרגיש מוזר כי אני נמצאת באותה
עיר, אדמה ובית כבר 32 שנה שהכל קרה סביבו...
הילדות, הבגרות, המוות הטראגי של ההורים שלי, הריסה,
בניה, עוד תוספת בניה, סתם אדמה נינוחה שפתאום
הפכה לה גינה, אחי שעבר לגור בבית של ההורים,
הגירושין, שוב הריסה, שוב בניה, שכנים שגדלו וצמחו איתי,
פרצופים חדשים, מכולת שנסגרה, נפתחה, ושוב נסגרה ונפתחה
ושוב נסגרה! העצבות, השמחה.. והכל בתוך מעגל אחד, סביבה אחת, לופ אינסופי...
וזה כמו לצבור המון זכרונות אבל כאלו שמקועקעים
לך בלב! שקמים איתך בבוקר, ישנים איתך בלילה ועוד בתוספת חלומות!
אני להבדיל לא אמצא את זה במקום אחר, ושום זיכרון לא יכה בי לעולם
ככה על אם הדרך... ואולי אני קצת מקנאה בך שלך יש את המקום הזה
והזמן להתרחק מהם ולהתקל בהם בלי כוונה. ולהרגיש ולהתרגש וכל מה שטמון
בעסקת חבילה הזו...
שלא לדבר על שאתה יכול להתקשר לאבא לשתף אותו בזכרונות שלך...
לחיי המזכרות!
...
אהה, כן. שכחתי לציין שהכל בא מבחירה* (כאמור...)
הצדק איתך...
תודה :)
תודה רבה רחל,
על הכל :)
תהנה מהזכרונות והרי היתה לך ילדות נפלאה
ההורים שלי גרים קרוב לשדרות העצמאות בבת ים, אני מבקרת בעיר לפחות פעם בשבוע. נולדתי וגדלתי שם ואני בהחלט מרגישה שייכות לעיר הזאת. זוכרת שבנו את המזרקה בשדרות העצמאות .זה לא היה כתוב בשום מקום אבל באותו מוצאש שחנכו אותה כל העיר הגיעה לראות את מה שחשבתי אז שזה אחד מפלאי עולם.
אתה כותב שנעים לקרוא, במיוחד כשמדובר על מחוזות מוכרים ואהובים.
נכון, אבל במקרה דנן זה אחרת.
תודה על הביקור המפתיע :)
אתה?
להיפרד מהזיכרונות?
או לא. זה לא אתה.
הם תמיד יהיו איתך.
במיוחד אצלך.
תודה רבה ליהי :)
הדברים הקטנים..
פוסט יפהפה,
התרגשתי בסוף
ליהי