חוף אפולוניה בהרצלייה. ריק, ופתוח, וחופשי ואפשר לראות מלא אנשים עם כלבים שהקטין מתרגש כל פעם מחדש לראות. הבאנו גם מזרון שיהיה על מה לשבת, ואת הכדור הכתום מהפלסטיק, ומגבונים, וחיתול להחלפה, ואת העגלה שלו, הקבועה.
את הבייגלה אנחנו טובלים בקוטג' ואוכלים. במים אנחנו מתחלקים. כשהקטין מחליט שנגמר לו מקוטג' ובייגלה, הוא מקבל את התפוצ'יפס ומכרסם את השקית בשיטתיות מעוררת התפעלות. אחר כך אני נשכב על החול, שם את הראש על הכדור הכתום, יד אחת שלו מחזיקה לי את היד, ויד שנייה שלו מעמיסה תפוצ'יפס מהשקית. ככה אנחנו תופסים שמש ומסתכלים על הגלים. לקינוח יש שוקולד, ועוד קצת מים.
אלה הרגעים שעמיר לב עולה לי בראש. "עננים שחורים", זה השיר שבא לי. השיר, והגיטרה בסוף.
"עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל", הקול החרוך והכול כך מוכר מהדהד לי בקצה של הראש.
"בואי נסתלק, מקום חדש, נרגיש זרים. בבוקר נקום מוקדם, נלך ברגל עם הילדים, תראי, עננים שחורים, עננים שחורים".
אני מוצא את עצמי מהרהר בשורות שלב משאיר על הנייר. אני אף פעם לא יודע אם הוא מתכוון לעננים שחורים שמאיימים על זוגיות שבירה, או לענני מלחמה, או לעננים שחורים של גשם וקור, או גם וגם וגם וגם, אבל השיר הזה מלווה אותי המון שנים ותמיד עולה מחדש, בלי סדר קבוע ובלי תוכנית מיוחדת. הוא שם, חלק ממה שיש, חלק מהפסקול של החיים.
אחרי שהקטין גומר לבעוט בכדור, להתרגש מהכלבים ולקרוא לגלים שיבואו אליו, אנחנו מתקפלים. את המדרגות למעלה, לחניה, הוא עושה חצי על הידיים שלי, חצי על הכתפיים וחצי בעצמו, ברגל, בזהירות. משם אנחנו ממשיכים לארקפה בהרצלייה למנוחה ומשם חוזרים לרמת השרון לבית שלו. ככה אנחנו סוגרים שלוש שעות של ביחד.
בכניסה לבית אנחנו מתחבקים כרגיל, ומול הראי בלובי אני שואל אותו מי זה הוא ומי זה אני, והוא צוחק ותופס לי את האף. אני נותן לו לדפוק בדלת של הבית שלו, נהנה לראות אותו צועק שזה הוא בדלת ושאמא שלו תפתח לו.
אחר כך אני נכנס למזדה הלבנה, מניע, ונוסע דרומה.
לינק, מה, אפשר בלי ?
http://www.youtube.com/watch?v=uMHCP4JCuUk&feature=related
|