הוא עמד בקופה של הסופרמרקט. גבר גדול וחזק. הכרס צמחה מעט אחרי הפרישה. אלוף בצה"ל, דמות מוכרת.

הציג את מוצריו מול הקופאית וחיכה בסבלנות שתעביר אותם אחד אחד .

אחר כך נע לפנים ובצורה החלטית, כאילו מודיע על יציאה להתקפה ניתק מספר שקיות מהמתקן, תפס אחת בשתי ידיו והפריד בכוח את הדפנות זו מזו.

עשה זאת בתנועות של חייל, עם ידיים שכבר ראו ודרכו הרבה בריחים של רובים, ידיים אשר רכסו את הקסדה כבר אלפי פעמים, ידיים אשר הידקו את החגור לפני היציאה לאימונים או לקרב.

בלוריתו נישאת בגאון, ממוקדת. מבטו חד ומרוכז בשקית התורנית. היא יודעת שלא תוכל להידבק לנצח, כי הוא בא כל כך ממוקד ותקיף והחלטי.

בשקט של משמעת עצמית מתורגלת הוא מכניס את המוצרים לשקית ומציב אותה במקומה , במקום בו הוא החליט שעליה להיות והשקית אשר הבינה עם מי יש לה עסק, לא מתווכחת.  עומדת מלאה בעגלה, דמומה, מלאה כל טוב.

אף מוצר לא נופל. הכל יציב בעגלה של האלוף. אפילו הידיות של השקיות נשארות זקופות כשהוא מרפה מהן כמו יראות את החייל הותיק שכן הוא לא העביר אותן ל"חופשי" .

הוא איבד את ביתו בזמן ששרתה בצבא בתאונת מטוס בלתי מוסברת.

הוא, שראה הרבה הורים שכולים, בישר להם, הוא היה המודיע. אחר כך הגיעו אליו  ואמרו לו שהצטרף למשפחה של השכול.

אני זוכר את התמונה שלו איתה בסיום קורס קצינות. את הניצנוץ במבטו אפשר היה לראות גם דרך הדפוס של העיתון, את הגאווה, את התחושה של ההדר והסיפוק.

האם הוא חושב עליה עכשיו כשהוא מסדר ככה את השקיות בעגלה?

האם הוא מטפטף את הפצע אל הניילון המרשרש?

האם הוא בוכה בתוך הבטן שלו?

לא רואים.

רק הבלורית אשר הלבינה בינתיים והבגדים האזרחיים משווים משהו יותר רך לאלוף הקשוח.

אני רוצה לבוא ולצעוק לו : האם השקיות עם המוצרים טעונות בכאב או שאתה מצליח לעצור אותו בקצות האצבעות המאומנות שלך?

מגיש לה את כרטיס האשראי ורואים בתנועה שהוא לא מבין כלום בכסף. רק  ההרגל של התנועה, הטון של המבט, העושה הכל חד וברור כמו השפיץ של הבלורית.

הוא לא מבין כלום בכסף. הוא מבין באנשים ובאימונים ובמיומנויות ובהכשרה ובחינוך ובהשגת מטרות ובהקניית נחישות ודבקות במטרה.

והוא מבין בכאב. מאוד מבין בכאב.