לילה לילה, אני הולכת לישון עם תחושה שמחר לא יגיע. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת את עצמי מתה, חדלה מלהיות. זו תחושה ממש מפחידה, קשה לי לתאר לכם את התחושה הזאת. כמובן שאני מתקשה לישון כי מי יכול ללכת לישון עם תחושה שמה שעומד בינו לבין המוות זה עצימת עיניים. אז מה שאני בדרך כלל עושה זה מצוטטת עם איזה קופירייטר שגם הוא לא מצליח אף פעם לישון כי הוא מנסה לחשוב על הרעיון הגדול הזה, שהובטח לו מילדותו, שברגע שיהגה אותו, הוא יהפוך להיות מיליונר ואיש נחשב. אם הוא לא נמצא אונליין בדרך כלל אני יוצאת למרפסת ומשוחחת עם איציק השכן שלי שהוא נשא איידס , והוא מפחד שהמחלה תתפרץ, אז הוא יושב בלילה וקורא את ההתוויה של התרופה שהוא לוקח. אני מוקפת במוות. לפעמים אח שלי ישן אצלי, והוא נרדם ממש תכף ומיד. אני ממש מקנאה בו שאין לו קושי בזה. הוא אמנם שרת בית הספר, ואין לו דאגות על הראש, אבל אולי עדיף. בזמן האחרון הפסקתי לחשוב על המוות והתחלתי לפנטז על לסביות – רק הדימוי של בחורה ערומה איכשהו הצליח להסיט את מוקד הקשב שלי מעיסוק בקמילת הגוף, לתשוקת הגוף.המטפל שלי אומר שזה שלב טוב בטיפול כי לטענתו הנושא של המוות מועצם אצלי לחרדה על מנת שלא אחשוב על נטיותיי המיניות. אני נוטה לא להסכים. אני מעדיפה להיות לסבית ולא למות. אולי דווקא המחשבה על נטיות מיניות באה להחליף את המחשבות על המוות. בכל מקרה, מחר- או שכבר אמות, או שאשכב עם אישה- לפחות הוודאות שלי הולכת ועולה.