"אני רוצה לקנות תפילין", אמר האיש שנכנס לחנות. שום דבר בחזות שלו לא העיד על הסערה המתחוללת בנפשו. שיער שחור, מתולתל, בלי כיפה. גוף מוצק. נראה צעיר מגילו. הבאתי לו.

"שנים" הוא אמר ונאנח, "שנים ארוכות לא הנחתי תפילין". "מאז הבר מצווה, במונקטש, שבהרי הקרפטים", והעיניים שלו, הכהות, היו עצובות.

כמה שנים אתה פה, שאלתי. 30, הוא אמר. ביום כיפור אצום, הוא אמר, למרות שלא שאלתי. "אמא שלי שמשפחתה כולה נספתה בשואה באה מבית של חסידים, לבושי שחורים, עשירים, שבבעלותם היה בית דפוס ורשת של בתי מלון בהונגריה. גם אבא, אני זוכר, היה מתפלל, מתעטף בטלית", אבל "אחרי המלחמה הוא התרחק, ורק אמא נשארה אדוקה עד עצם היום הזה". "אני שכחתי מהתפילין". "אבל משהו קרה אתמול, לא יודע מה, איזה קול פנימי שלא נתן לי מנוח, שהזכיר לי, שקרא לי להניח תפילין". הוא עבר לאידיש שכנראה לא השתמש בה שנים: "אולי זה היה קול של השם". הקול שלו היה כל כך עצוב, הוא לא ידע שהוא כמעט גורם לי לבכות, אבל אני רק שתקתי, הבטתי בו, והנהתי עם הראש: מי יודע, אולי.

הנשמות האלו היהודיות מרעידות לי כל פעם מחדש את הפופיק. והנה, בעוד אני כותב את הדברים, בתזמון אופייני, נכנס בחור צעיר, תרמיל על הגב: אתה מדבר עברית, הוא שאל. בחור בשנות העשרים, שחום עם עיניים ירוקות, נוצצות. כן, עניתי. אני גר ב... עיירה הגובלת בזו שהחנות ממוקמת בה, "אתה יודע אולי איפה יש שם בית כנסת כדי ללכת להתפלל שם ביום כיפור?"

והאשה שיצאה מפה עכשיו, מבוגרת. צריכה מזוזה. המבטא הרומני הכבד די מסגיר את מוצאה. עבדה כ-25 שנה כפסיכולוגית מטעם המדינה, עד שפרשה לגמלאות. לא, אין לה משפחה. רק אח אחד שהיא תיסע לבקר אותו באוקטובר, ברומניה.

אילו יכולתי הייתי פונה אל אלוקים ואומר לו: תראה איזה עם יש לך. תראה מה נמצא שם עמוק בתוכם, אם רק טורחים להתבונן, אם רק מסתכלים מבעד לקליפה.

שלא תתן להם חתימה טובה?!