אתמול בשיחה עם פוטנה גואל טען שאלין חוץ מלהתבגר לא השתנתה הרבה בעקבות התכנית. אני חושבת שהוא טועה בגדול. אלין סיפרה כבר בתחילת התכנית שיש לה בעיה בתקשורת עם אנשים ואכן בשבועות הראשונים היה נראה שפעמים רבות במצבים שבהם כולם משוחחים היא שותקת ונכנסת לעולם משל עצמה ולא מתקשרת עם הסביבה (מה שכמובן מיד גרם לי להזדהות עימה כי גם אני כזו). היא גם טענה שבין היתר היא נכנסה לתכנית בגלל הבעיה הזו. נראה לי שכיום כמעט שאין זכר להתנהגות המסוגרת שאפיינה אותה בתחילה, ואם זה לא שינוי אז אני לא יודעת מה יכול להיחשב לשינוי. אז למה גואל לא רואה את זה? כי אלין, בניגוד להרבה אנשים שנמצאים בבית לא מדברת על שינוי באופן ערטילאי. התופעה שהיא רצתה לשנות הייתה תופעה מסוימת ולא שינוי לשם שינוי ולכן ברגע שהדבר כבר לא הציק לה היא לא ראתה שום טעם להמשיך ולדבר על זה. מניסיוני כמורה אני רואה עד כמה קשה לאנשים לדבר באופן קונקרטי. קל לאנשים לדבר על רעיונות כלליים, חלקם מופשטים, חלקם סתם לא ממוקדים אבל כשמנסים להוציא מהם דוגמה הם לא תמיד מסוגלים לתת אותה. אותו הדבר קורה לחלק מהאנשים בבית. הם מסוגלים לדבר על שינוי, הם מסוגלים לדבר על רוגז, כעס ועלבון, הם מסוגלים לדבר על אהבה אבל לתת דוגמה קונקרטית לפעמים קשה להם. הדבר קיצוני במיוחד אצל פוטנה. כל פעם שיש לה טענה כלשהי כנגד מישהו היא לא מסוגלת לתת אפילו דוגמה מובנת אחת. בעניין הזה אלין שונה. מעולם לא שמעתי אותה מטיחה במישהו טענה שלא על מקרה ספציפי. באופן אישי אני אוהבת דיבור קונקרטי שמתייחס לדברים ספציפיים בעיקר כאשר מדובר בטענות נגדי. כשמישהו בא אליי עם טענה כללית כמו "את לא נחמדה" בלי יכולת לגבות את זה בדוגמאות אין לי בעצם מה לעשות עם זה. לעומת זאת, אם מישהו יבוא ויגיד לי: "כשפנית אליי שלשום לא חייכת אפילו" אבין על מה הוא מדבר ואולי בפעם הבאה אנסה לחייך (או לא). |