הזחוח הוא יושב זחוח חולצתו לבנה עניבה חונקת קלות בגאווה את צווארו. את קופת שרציו זרק מאחוריו עיניו נשואות ממרומי כסאו. את קופת שרציו מרקו שכחותיו משפחתו וסביבתו טפחה שומניו. גם פיו מפיק מרגליות ביקורותיו... ורק אני תמהה מה שלום כריותיו בשקט לילותיו... |