החיים בניכר לא זוהרים. זו האמת. יש הרבה ריגוש בהתחלה: דירה חדשה, רחוב חדש, השכונה, הסופר, המוצרים בסופר, החנויות, השפה, הכל הכל חדש. וחדש לרוב מביא איתו איזו התרגשות כזו ששמורה בדרך כלל לילדים. כי להם מותר להתרגש כמו ילדים קטנים, אבל אנחנו המבוגרים - צריכים לשמור על פאסון, אחרת מה יגידו החבר'ה?

אבל לאט לאט החדש נהיה שגרתי, מתרגלים אליו וכל הדברים האלו : הדירה והשכנים, הסופר והמוצרים, הרחוב והשפה, הם הופכים להיות החיים האמיתיים, חיי היום יום. ואז זה כבר לא כ"כ מרגש, ויחד עם הריגוש שמתפוגג מגיעים גם הקשיים. ובשבילי, אני מודה, הקושי הגדול מכולם הוא הקושי החברתי.

אני לא יודעת איך זה במקומות אחרים בעולם, אבל אני יכולה לספר רק על הנסיון האישי שלי פה באמסטרדם. ובאמסטרדם קשה להכיר ולעשות חברים. אני עוד לא הצלחתי לשים את האצבע על מקור הבעיה. שנתיים שאנחנו חיים פה ועדיין עוד לא פענחתי את העניין - למה כל כך קשה להכיר פה אנשים ולהצליח ליצור חברות טובה ואמיתית.

יש לי חברה טובה שפעם אמרה לי שכמה שאתה יותר מבוגר, ככה יותר קשה להכיר אנשים. מודה, יש בזה משהו.

אני גם מוסיפה לזה את החורף. החורף פה כ"כ קר וגשום, שלאף אחד אין חשק לצאת מהבית, יוצאים רק אם חייבים. לא חייבים - אז עדיף להישאר בבית עם התנור, ואלו שכבר יצאו מהבית בדרך כלל הולכים ברחוב שפופים, עם כל הגוף מכונס, הפנים ברצפה והידיים עמוק בכיסים,בנסיון (לא מוצלח לרוב) להתחמם. אז מי בכלל יכול לראות משהו? ובלי קשר עין, אין הכרויות פתאומיות.

ונכון, יש כל מיני אתרים של "ישראלים בהולנד" מפגשי תרבות של הקהילה, וזה נחמד. ובכל זאת, ההכרויות פה הן קשות.

ואני בסך הכל מדברת על חברויות של בנות, לשמחתי אני נשואה והחיים בזוגיות בניכר עוזרים לייאוש להיות יותר נוח.

יצאתי להרבה "בליינד-דייטים" עם כל מיני בנות למטרת חברות (באופציה), הרבה פעמים היה נחמד מאוד, לפעמים גם לא.

וכל כוס קפה כזו מצריכה איתה לספר את קורות החיים שלי, "מאיפה את?" "למה הגעתם לפה?" ותמיד עולה בשיחה נושא מזג האוויר . כולם בהולנד כל הזמן מדבירם על מזג האוויר. בעיקר ההולנדים עצמם :)

ככה זה כשחיים במדינה שביום אחד אפשר לקבל בה את כל 4 עונות השנה. כבר היו פה ימים שהתחילו בגשם מטורף שהפך לשמש מגניבה שהביאה איתה שלג לבן ורוחות חזקות והסתיימו שוב בשמש וגשם יחד.

אבל אני, שפר עליי גורלי והתמזל מזלי ויש לי פה מספר חברות טובות שאוהבות ומפרגנות ודואגות ואכפת להן ממני ומהחיים שלי.

אז אני מקדישה לכן יקירותיי את הבלוג הזה באהבה ענקית

כי כמו שאמרה נעמי שמר - "אנשים טובים באמצע הדרך" זה לא דבר מובן מאליו

וללא ספק שגם אתן הופכות פה את הייאוש ללא רק הרבה יותר נוח אלא למצחיק ונעים.