לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?

ככה דני סנדרסון <דון קישוט> שואל את מזי כהן.

ככה גם הולדן קולפילד, לא הפסיק לשאול את עצמו בספר "התפסן בשדה השיפון"

את הספר קראתי, בפעם הראשונה, כנער, ולא מהסיבות הנכונות, אלא בגלל ששמעתי שהוא היה התנ"ך של הרוצח של לנון.

וזה הרי "קול" לקרוא חומר כזה.

אבל אחרי שקראתי אותו פעם אחת, התאהבתי.

התאהבתי בהולדן, התאהבתי בדמות של של הנער הזה.

הצטרפתי למסע הבודד שלו לניו יורק. עקבתי אחריו לכל פינה.

הזדהיתי עם היחס שלו לכל ה"מזויפים" בבית הספר.

נכמרו רחמיי שהזונה והסרסור שלה עבדו עליו.

התחלתי לבכות <כמעט> כשהוא סיפר על געגועיו לאחיו שנפטר מסרטן, וכאשר התקליט שהוא קנה לאחותו, פיבי, נשבר לרסיסים.

התמלאתי חימה, שמי שהוא החשיב כמבוגר התומך והאחראי, ניסה להטריד אותו מינית.

והתפללתי ששמישהו יציע לו עבודה, בתור תפסן של ילדים שעומדים ליפול מקצה שדה של שיפון.

הספר הזה מלווה אותי יותר משני עשורים.

פעם בכמה זמן- אני חוזר אליו.

כשהודיעו לא מזמן שהסופר ג'י די סלינג'ר נפטר- חזרתי אליו שוב.

הספר הזה לימד אותי שלפעמים דווקא השונה, ההזוי, המוזר- הוא הדבר האמיתי.

לקבל אחרים, לקבל שונים. ובכלל- שאולי השונה הוא הרגיל, והרגיל, סתם מזוייף.

ובעיקר - להזכיר לי מי אני.