היי, אני עדיין לא יודעת מה אני עושה כאן, אני? בלוגרית? נכון שאני אוהבת לכתוב ולפטפט...ת'אמת, במצבי היום, אין לי הרבה עם מי, אז אני שופכת כאן את כל הביקורת, המילים, המחשבות וגם הלבטים, הריגושים, החוויות וסתם הגיגים משעמום ומתוך הלבד שלי, מתוך הרצון לשתף וגם קצת לצחוק על עצמי.....אני כבר לא אופטימית יותר, וזה קשה לי להתרגל..אני מקווה שזה יצליח לי, כי אם לא אני תקועה. אופטימיות זה תיק. זה פשוט תיק ללא תחתית, או בור ללא תפרים מתחת...ההיפך, מה אני מבלבלת את המוח.

אני לא יודעת מה צריך/כדאי/מותר לכתוב, אבל מה 'כפת לי..תקראו או תסגרו את הדף שלי...

להיפטר מ-3 הנקודות זה גם סיפור. לאן שאני הולכת, לאן שאני חוזרת, שלוש הנקודות האלה רודפות אחרי. מה יהיה? כבר מתחילים להעיר לי עליהן. אני חייבת להפסיק. בפייסבוק אנשים חושבים שזה כמו קמע, לא מבינים מאיפה זה בא ומה המשמעות. אז רדו מזה, זה סתם, כי אני לא יודעת מתי להפסיק. לדבר כמובן. כל דבר צריך להימשך עד אין סוף. כל משפט מתחיל ולא רוצה להיגמר. זה כמו לומר לעצמי, טוב, נו אח"כ תוכלי להמשיך לדבר, טוב אח"כ תוכלי להמשיך את המחשבה......די. מהיום נקודה אחת וזהו. וואלה, זה כמו טיפול פסיכולוגי, הבלוג הזה, דווקא יש מצב שאני ממשיכה מכאן. תכינו את העיניים ואת העצבים, אני אמשיך לכתוב כאן. וכבר הבהרתי, זה יהיה בלוג של אישה לא אופטמית בעליל. :-)