ההגירה לגליל
פוסטים אחרונים
- זה רק אני? 19/4/12
- בת נולדה לנו 23/1/12
- קיש 4X4 4/5/11
- מחווה ל"שוכחים" 1/5/11
- OH REALLY 29/4/11
- מרק ליציאת מצריים 24/4/11
ארכיון
הכלה
"אין לך מדרגה, שאין לה נמוכה ממנה" (חז"ל) הכלה אישה אחת יש בעיר חולון, אשר ערב חתונתה, נתקף פיק ברכיים אהוב ליבה, בעלה המיועד, קם ועשה מעשה וברח מן החופה המתרגשת ועזבה לאנחות. הדברים האמורים נתרחשו לפני כ - 30 שנים!!! כל כך הטביעו רישומם בה, עד אשר נטרפה עליה דעתה כליל ונשתבשה מן היגון. למן אותו לילה מר ונמהר, אין לה לאומללה, הרף עין של מרפא לפצעה הפעור ואין לה תכלית, זולת שוטטות בלתי פוסקת ברחובות העיר, שמלת כלולות צחורה על גופה וידיה העוטות כפפות לבנות, זר פרחי פלסטיק אוחזות - וכל אותו זמן היא מייבבת וקוראת לו לאהובה הסורר, לחזור בו ולהימלך מן הנטישה הצורבת ולשוב ולעמוד עימה תחת החופה ולקדשה לו לאישה, כדת משה גם ישראל. אחוזת בולמוס היא תרה אחריו, בכל סימטה וסימטה וכל כולה נכונה ומזומנה לחבקו אליה בכל אימת שיבוא ולמחול לו בו במקום על מעשיו ובלבד שיקיים נידרו. ברייה זו אין היא יודעת מנוח לנפשה, מהדהדות צעקותיה ברחבי העיר ומחרישות אזניים, מטרידות מנוחה מנפש השומע - וקורעות לב עד לכדי כאב. אמש בשהותי בעיר מחצבתי, עוד אני מהלך ברחובה עם זוגתי, חלפה לפתע היא על פנינו, כהבזק תמונה מן העבר, באחת צפו ועלו בי זכרונות מימים ימימה, שכן חלפו כשלוש שנים מאז העתקתי מגוריי לגליל, הרחק משאון העיר ושגיונותיה וזה מכבר נשתכחה האישה מעם זכרוני, נשתכח עימה גם סיפורה. מרחוק השגחתי בה קרבה והולכת לעומתינו, נורות חלונות הראווה מרצדות עליה נגוהות של אור, כמו היו מכריזין בראש חוצות על בואה בהיכלות של קידושין. החיזיון סוריאליסטי כמו מרטיט בעצמתו, מכל עבר ניבטים אליה מבטי עוברי האורח הנידהמים, שכן לא כולם מצויים בנבכי סודה הנורא. במבט ראשון אתה מבחין בה, כלה ברה ביום כלולותיה, הפוסעת בטבורה של עיר, עוד מעט, אתה סבור לתומך, יפסע ויבוא בעקבותיה בחיר ליבה, חתנה המתרגש, לבוש חליפה שחורה ומהודרה ויחד יכנסו חבוקים, לאחד מאולפני הפוטו הפזורים לרוב בעיר, לצילום אחרון בטרם יתקדשו זה לזה בברית של דם. אח"כ יוסעו אחר כבוד בלימוזין עטור פרחים וסרטים צבעוניים, הממתין להם בקרן רחוב, להביאם ברוב טקס והדר אלי איחודם הנכסף... היא קרבה והולכת וכמו נמס טיפין טיפין זוהר המראה אל מול עינך המשתאות ובאה ומחלחלת מציאות מתעתעת תחתיו. כבר אתה מבחין בקרעים ובכתמי הלכלוך הדבוקים בשמלתה המרופטה והבלה, שנגע והכתים בה הרחוב ונגסו בה השנים הנוקפות. היא רזה ועצמותיה גרומות, כל כך רזה, עד שנשמטת השמלה מגופה והיא מושכת בה להתקינה שוב ושוב תוך הליכתה. שיערה קצוץ ומרושל, חסר הוא את נזר הכלה והילוכה הגמלוני משהו, כאילו מתריס כאלף עדים על גודל שיברונה. שיניה חסרות ברובן, ופניה המיוסרים, חרושים קמטי צער, הזקנה קפצה בם טרם עת ואיפור גס ומרושל מרוח לה עליהם. אומרים עליה כי יפה היתה מאין כמותה, כל כך יפה, עד שמלחמות ניטשו על ליבה, בקרב טובי הבחורים דאז. יש והיא דוחפת לפניה עגלת תינוקות נושנה, גדולת מימדים, בובה שוכבת בה, מוצץ בפיה והיא גוהרת עליה בכל כברת דרך קטנה, להדק את כיסויה. רגע וקול בכייה יתחלף בקול צחוק גדול מתגלגל ושב וחוזר ומתייפח ואין אתה יכול להתיק ממנה מבטך, אפילו קשה מנשוא המראה - והיא כל כולה מהלכת עליך קסם מהול בצער, גם חוסר אונים משווע - וכבר אתה נכמר ויוצא ליבך אליה, אפס, כמהופנט אתה נטוע במקומך ועוד קודם שהתעשתת, אתה רואה את גבה ההולך ומתרחק... כל אותה העת אין היא חדלה מלמלמל הברות, חלקן מובנות, רובן ככולן לא, על סף בכי היא צועקת והקולות, חודרים אל נימי הנפש, מששמעת אותה, שוב אין היא מניחה לך ואין אתה עוד שווה נפש כשהיית תמול שלשום. היא נועצת בך מבט חלול, זגוגי וחסר חיות, מביטה ואינה מביטה בך, היא מדברת אליך ומכוונת לשמים, מעל לראשך. מעת לעת, תעמוד נטועה במקומה כאובדת עיצה, אז תיסוב לאחור כמה צעדים ושוב תחזור על עקבותיה כלעומת שבאה - וחוזר חלילה, אין כתובת להליכתה, אין מען לתחינתה, אך היא בשלה, יום אחר יום אחר יום, בשמש הקופחת, ברוח ובגשם הניתך, כך עשרות שנים, הולכת ובאה ובאה והולכת, משום מקום אל שום מקום, כאילו גמרה אומר לתבוע עלבונה וכבודה האבוד, קבל עם ועידה, מעם מר גורלה ונשוא אהבתה ומעם ריבון העולמים וגם כל הבריות כולן... הדברים שהבאתי, כורח ראיתי להביאם ואין אני יודע אל נכון, על שום מה ולמה. ואולי באמת טמון בנו עמוק עמוק בתוכנו, בכל אחד ואחת מאתנו זרע הפורענות הזה, אותו מאורע מכונן שיכול היה בנסיבות כאלו ואחרות, להוציא אף אותנו אנו לשוטט אי פה אי שם ברחובה של עיר זו או אחרת... יקרא כל מי אשר ייקרא ויקח את אשר יקח עימו מעם הכתוב. יש אנשים ששפר עליהם גורלם, יש לעומתם שלא זו בלבד שהיכה בם השטן מכה ניצחת, אף הגדיל עשות ולא עזבם מאז...
בני - 16.02.2010
|
תגובות (113)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וזה:
"...יש והיא דוחפת לפניה עגלת תינוקות נושנה, גדולת מימדים, בובה שוכבת בה, מוצץ בפיה והיא גוהרת עליה בכל כברת דרך קטנה, להדק את כיסויה.."
הרס אותי!
כתיבתך רהוטה, מדוייקת ויחד עם זאת מרגשת, מי יכול לשפוט לב שעלבו בו?
תודה על הסיפור המרגש שלך ו*
לאה
היטבת לספר בני.אכן ישנה אשה כזאת,יצא לי להתקל בא.לא הכרתי את הסיפור העצוב הזה .בהחלט מחזה סוראליסטי
כעת אני יודעת מה המקור והסיבה ...
לבחורה הזו שמהלכת ברחובות חולון בשימלת כלה...
אני רואה אותה לעיתים ברחובות העיר ...
דעתה משובשת לחלוטין ...
זה מבהיל לראות אותה...
בני יקר,
לצערי, איני מקבלת לאחרונה עדכון על תכנים חדשים, ועל כן, תגובתי איחרה לבוא.
ומה אוכל להוסיף על דבריהם של קודמיי?
הבאת סיפור אנושי מרגש ונוגע ללב, המזכיר לכולנו שברגע אחד יכולה הקערה להתהפך על פיה, והחיים - להשתנות מקצה אל הקצה.
ואל לך להתפלא כי יש החושבים כי התוכן שהעלית אינו אלא סיפור - האשמה היא בכתיבה המשובחת שלך, בשפה העשירה, המתובלת, הנוגעת, המתנגנת ... דומה היינו קוראים פרק אחד מספר טוב...
תודה,
אורורה
בני יקר.
אחרי הסיפור המדהים והמצמרר, נשארתי בסופו של דבר עם המילים האחרונות של הפוסט שלך.
אני יודעת שרק המחשבות שלי יכולות להביא אותי לפינה שבה אסתובב ברחובות איזו עיר.
אז אני מקווה שאני דואגת להן מספיק, שיישארו נקיות, מאוזנות ושפויות.
והמשכתי לחשוב כך, אולי אם משהו היה קורה לבתי, יכול היה להביא אותי למקומות כאלה, ובכל זאת אני בספק.... תודה לאל.
המשך שבוע נפלא
נורית
ועוד משהו קטן-גדול....
הכלה.... כלה חתן....
הכלה... היכולת שלנו להכיל....
את כותרת הפוסט..ראיתי מזמן.
לא העזתי להכנס לקרוא עד בוקרו של יום זה....
עכשיו מבינה מדוע....
כתיבה משובחת בתלת מימד, יצא לי להתוודע מקרוב לאנשים חולים בנפשם, שובר את הלב. ממש.
שבתי , שבתי לקרוא ולהגיב .
כמעט נשכח ממני עד שראיתי את תמונתך ,ממנה נשקף חיוך רחב ,
ונזכרתי בסיפור על הכלה..ואני אוהבת סיפורים על כלות וחתנים..
זה מזכיר לי נסיכים ונסיכות ובני אצולה..
איך אפשר שלא להתעניין בהם?
אך את מקומו של הסיפור המלכותי שציפיתי לו.
תפס סיפור עצוב נוגה וקשה.
אחר כך עברתי לתגובות והייתי המומה מהספקנות של הקוראים .
ברגע שהתחלתי לקרוא , מיד הבנתי שזה סיפור אמיתי ..
כי אני מכירה 3 סיפורים דומים לזה.
סיפורו של חתן שלא נישא וסיפור של כלה שלא נישאה ,
והסיפור הכי עצוב הוא של אם שאיבדה את בנה היחיד
בתאונת דרכים ונטרפה עליה דעתה .
כל העיר באר שבע מכירה אותה. מה היא עושה?
היא כל היום בצמתים מכוונת את התנועה ,
לקול צחוקם של העוברים והשבים
היא לא נשארת חייבת ומקללת אותם. היא כמובן לא שפויה,
משום שהיא מקללת גם את הנהגים ,שלא" נוסעים "נכון,"
ונעמדת באמצע הכביש.היא מוזנחת , בגדיה בלים ומלוכלכים ,
שיערה לא מסורק ,והיא גם מסרבת להתפנות ,
עד שהמשטרה אוספת אותה.
אין ספק שאירועים טראומטים כדוגמת הכלה או
האם שאיבדה את בנה..משאירים צלקת נפשית בדמותו של טירוף
וחבל מאד שזו קורה..
מלבד זאת אני רוצה לציין שנהניתי כל רגע מהשפה היפה ,
העשירה ומהתיאורים .המרתקים.
חג אביב שמח ופורח !
(את זה כבר כיכבתי, אלך לחפש משהו אחר לככב.)אם הסיפור אכן אמיתי הוא ראוי להירשם בפנטאון האבסורד, אכן דברים כאלה קורים אך לא באופן המיוחד בו תיארת אותו.
כתיבה משובחת.
חג שמח
רוני
בני,
כל אחד ו"התיק" שלו בחיים.
אבל זו אומללות קיצונית.
מישהי שלא יכלה להתגבר, לגייס כוחות התמודדות.
נשמע כל כך עצוב.
כתבת יפה. *
האדם מתכנן תכניות - ואלוהים צוחק!
נוגע ללב
איך אפשר לראות 99 ולא לככב...?
האמת היא שעדיין לא קראתי..
כי אני עסוקה בכתיבת פוסט חדש..
אבל אשוב כדי לקרוא..וגם להגיב..
שלום בני
כמה מרגשת כתיבתך
ונוגעת בנימי נימים
בחולון אינני גרה
אך בתל אביב
עוקבת גם אני כבר 20 שנה
אחרי אותה כלה נצחית
אשר יופיה הולך ומתכלה
יחד עם בגדי כלולתיה
וגם אני טווה טילי תילים
של זכרונות, ואכזבות ומה לא...
יוספה
סיפור קשה ומצמרר.
מכירה מקרה זהה למקרה שתארת,
רק בינגוד הסוף שלו חיובי וטוב.
כתיבתך מרתקת ומדהימה.
סיפור קורע לב
עצוב מאודדד
הכתיבה שלך יפה ומרתקת
תודה על הסיפור העצום
לכל אחד יש משהו
שמבקש את ההליכה אל אותה תהום ללא קרקעית.
לכל אדם כאב
מבקש לצאת ולשוב אל הגלים כדי שאלו יחזירוהו אל החוף וישובו ימשכו למצולות.
ומי שאין לו יד חובקת משוטט עם כאבו ברחובות העיר,
כולנו כל אחד מאיתנו ידע לחמול
אולי החמלה תאפשר את המשך זרימת החיים עד לישועה
היה או לא היה - ישנן נשים כאלה.
ואתה כתבת על כך בצורה כל כך חיה ומרתקת!
עצוב.
תודה עיניים,............נשמה
מי מכיר את האיש על הקיר?
השקוף
מחפשת אותו
סלחתי לו
*
ובאיזו רגישות וחמלה אתה מספר את סיפורה.
מפחיד באמת , כל אחד מאיתנו עלול להגיע למצב הזה....
אתה כותב כל כך יפה.
חזק!!
הבאת כאן משהו שחי לו איפושהוא בין מתחם המציאות למתחם הדמיון. ועדיין המסר שצף כאן הוא כל כך חד וברור.
ומעל לכל יש כאן שעור. כי כל אירוע בחיינו הוא שעור, לטוב ולרע, ולא סתם מזמן לנו בורא עולם (או היקום, או מי שזה לא יהיה)
את אשר הוא מזמן לנו.
קל ללמוד מבחוץ. כשזה צורב בבשר החי שלנו עצמינו, השעור הוא קשה הרבה יותר.*
אמן שנדע יותר לכבד ופחות לפגוע
ובכלל לא לפגוע בזולת.
סיפור מצמרר, וכואב. ואתה כותב נפלא.
יום נפלא
לא שקראתי את התגובות אבל בוודאי נאמר כבר הכל או הרוב והעיקר
הסיפור שהוא מציאותי לחלוטין על אף היותו הזוי
שהרי הזיה לאחד מציאות לאחר
במידה לא מבוטלת מאפשר לנו להרגיש ולהבין כמה נפשו
של האדם עשויה להיות רגישה, פגיעה ושברירית.
הדרך שתארת את המציאות בכתיבתך יפה מאוד וראויה לשבח
גרמת לחוש את המציאות טוב מאוד.
אוף בני.
יש בקרבנו כל כך הרבה אנשים הבאים משום מקום והולכים לשום מקום.
לפעמים גם אנחנו...
האשה הזאת נאחזת ברגע מסויים מחייה ומסרבת לשחרר אותו. ולא רק זאת, היא גם מטיחה אותו באחרים.
החיזיון הכל כך מנוגד הזה (ותיאורך מצמרר) בין שמלת הכלה ואומללות האשה פוגע בבטן הרכה. של כולנו.
גם לנו יש רגעים כאלה, שאנחנו מסרבים לשחרר. כל אחד מסיבותיו.
ואתה היטבת.
פשוט היטבת.
}{
מכירה סיפור על אשה נערצה
שחתנה נלחם עליה וברגע האחרון נסוג
פחד להמשיך להלחם עליה כל חייו.
היא בסיפורך היתה הקורבן
מאיגרא רמה לבירה עמיקתא
ושם בתחתית נשארה-המסכנה.
מרגש סיפורך וכה עצוב!
בני סיפור כל כך עצוב
אך יש כאלה אשר יכולים
לעבור את האירועים השונים
בחיים בצורה אחת, יש כאלה
שבצורה אחרת.........
יכולה רק להגיד תודה לאל
שצלחתי לעבור דברים
שונים ומשונים בחיי
ולהיות אני נכון להיום
גם לי יש סיפור
נחמד שאולי
באחד הימים
אצליח לכתוב
אותו, בצורה
מדהימה כמו
שאתה הצלחת
להביא לנו לכאן.....
אנו משאירים רק קו קטן המראה את יום ההולדת ויום הפטירה שלנו על המצבה בבוא יומנו...
תודה..
היטבת לתת לסיפור הכאב שלה חיים חדשים
נשמה שבורה שאין לה מנוח
היי חרמון חבר יקר...
הסיפור שלך דומה מאוד לסיפור כלה שמסתובבת בתל אביב,
גם היא חיה את רגע הכלולות שנגנז ממנה
ועדיין מדמיינת בקול רם עם עוברים ושבים את רגע הקדושה הקרב ובא..
עדיין עם זר כלה, בקבוק בירה בידה השנייה,
יושבת עם כל עובר ושב ומספרת בשקיקה את סיפור חייה העצוב.
לפעמים אין לנו מושג מה אנחנו משאירים מאחור,
פשוט פוגעים ונעלמים, אך לפגיעה שלנו יש מחיר,
מחיר שנוגע אישית באדם שחלם וטווה עתיד.
הכנות הראשונית צריכה להיות שלנו עם עצמנו,
לא לאפשר לעצמנו לרצות את הצד השני כדי לגרום לו הרגשה טובה,
כי רגע המימוש יגיע ואז רגלינו יבריחו אותנו
מפאת הפער בין הרצון האמיתי שלנו לבין הכוונה.
שבת קסומה לך חרמון יקר,
כמו תמיד, יש לך את זה.
תודה שהבאת,מאוד נוגע ללב, למעשה כל זר כזה עם סיפור כאוב יכול היה להיות בן משפחה שלנו או אנחנו עצמינו ואל לנו לשכוח את זה.מאוד נגע לי שברון הלב שהעביר אותה על דעתה. לא סתם כתוב "ושמרתם לנפשותיכם"
עצוב.
סיפור כאוב ונוגע.
"משכנס הדר מרבים בשמחה"...
בני היקר
סיפור נוגע ללב ועצוב
ועם זאת מסקרן ומעניין מאוד
בידידות רבה
חיים
כואב לשמוע על כאב של אחר
עצוב לדעת על דברים כמו אלה שקורים לאנשים....
קשה להבין מה גורם לדברים כאלו לקרות ואיך ולמה חתן בורח מחתונה....
לא נעים...לא נעים.
וואו, עצוב לאללה.
וכתוב לעילא.
תודה בני!
עצוב.
סגנון שלקח אותי אל עגנון, אל עירות קטנות בגולה, אל סיפורים על חיים של פעם. והתאים לי מאוד עם התוכן הכמעט סוריאליסטי.
תאור ברור של דמות הזויה.
בסוף אתה פונה אל הקורא ומתדין איתו על הסיפור - האם יש בו מוסר השכל או שמא הסיפור כשלעצמו הוא הדבר המלמד בהתגלומותו. מעין מקרה לדוגמא.
מענין.
מירה
זאת שאני הכרתי בת"א מעולם לא קיללה. היא הייתה עדינה ולא הטרידה איש. כנראה מדובר שמישהי אחרת.
מדהים כמה היתה נאמנה לאהבתה,
לאשה הזו הגיע להינשא לאהובה והוא...לעולם לא ידע עד כמה אהבה אותו....עצוב מאד.
תודה נדב,
אכן ניסו כבר עשרות בשנים להגיש לה כל סיוע אפשרי, ברם היא סירבה ומסרבת בתוקף.
בניגוד לאישה מת"א המקללת קללות נמרצות כל מי אשר נתקל בדרכה, הרי שה"כלה" מחולון מעולם לא קיללה.
תודה לאל!
נעמי היקרה,
באת בדיוק בזמן, למן הבוקר, אור ליום אתמול אני סופג בשקט (ובגבורה) שאלות ספקניות באשר לאמיתות המחזה.
תודה לאל שנפגשנו במקרה, שראינו את אותו מחזה ושאת כאן כדי לספר זאת.
אני מכיר את האישה הזו כבר שלושים שנה, היא גדלה באותה שכונה בה גדלתי אני בצעירותי.
נ.ב
איזו מקסימה ביתך, פשוט מדהימה.
בקרוב נפגשים למרתון בישול.
הי בני,
זה מדהים בהחלט מדהים.... כי באותו הרגע שאני ובתי נפרדנו ממך לשלום,
ראינו את אותה הכלה עוברת על ידינו, באותה שמלת כלה מרופטת,
הבטנו לעברה בתדהמה, בעודה עוברת ברחוב כשמבטיי האנשים כולם,
פעורים לעברה.....
אני מרגישה שחוויתי את אותה החוויה בדיוק כפי שתיארת ואכן קראתי
את סיפורך הכתוב לעילא בשקיקה .....
אני יכולה לאשר שהסיפור אמיתי לחלוטין....ואני גם מכירה את סיפורה של אותה אשה מסכנה,
כיוון שאני גם תושבת העיר שנים רבות.
אז, קודם כל רציתי להחמיא לך על כתיבתך המדהימה.....
(כשתוציא את ספרך הראשון אשמח להיות המאיירת של הכריכה.....)
מקווה שנדבר שוב בקרוב,
נעמי.
היי בני,
כתבת ממש יפה.
את הגברת האומללה הזאת איני מכיר וגם לא אשתי, שהיא בת חולון. הכרתי אישה ששבמשך שנים רבות הסתובבה הלוך ושוב בדיזנגוף, אלא שהיא הייתה לבושה היטב ומשפחתה אספה אותה הביתה בכל ערב.
אולי לא במקרה נטש החתן דווקא אותה? אולי הוא הרגיש אצלה משהו ולא העז לומר ולעשות משהו עד לרגע האמת? חסרות נשים שננטשו והתאוששו?
לגבי טיפול בה: אני משער שניסו. יש כאלה ,כמו דרי רחוב מסויימים, שפשוט קצרה היד מהושיעם.
נצבט ליבי עם קריאת הסיפור.
יחד עם זאת אוהבת את כתיבתך.
חמוד אתה :) והעברית שלך מתוקה מדבש. עגנון היה קונה לך בירה בכיף :) איזו דיעה אפשר להביע? אני לא מכיר אותה, ולא בתוך נבכי נשמתה גם לו הכרתי, אז לך תדע מה היה שם "באמת". כסיפור - סיפור - ככלל הסיפורים - אנו כולנו כמו באיזשהו מקום כמו הכלה האומללה, נתפסים לדברים מסויימים ולא מרפים, וכמו החתן האומלל - שכנראה ידע ממה הוא בורח :) לטוב, לטוב פחות ולטוב יותר.
מה נשאר? רק אהבה. לתת לה הרבה אהבה ולהרבות אהבה בעולם.
יאללה תכתוב עוד אחי. תעשה אמבטיה ותכתוב :)
עצוב מאוד..
בני יקירי
על זה נאמר "שוד ושבר" ולא ניתן לאיחוי.
מצמרר. /*
מצמרר וכל כך עצוב
ואולי באמת טמון בנו עמוק עמוק בתוכנו, בכל אחד ואחת מאתנו זרע הפורענות הזה, אותו מאורע מכונן שיכול היה בנסיבות כאלו ואחרות, להוציא אף אותנו אנו לשוטט אי פה אי שם ברחובה של עיר זו או אחרת...
כן, אנחנו אנשים שבירים, יש ארועים ונסיבות בחייו של כל אחד מאיתנו שעלולים לקחת את שפיותנו, זה מפחיד לחשוב על זה ולהרגיש בזה, עד כמה הגבול בין הנורמאלי ללא נורמאלי הוא מטושטש לעיתים...
אמש השתתפתי במסיבת חתונה.
החתן לא ברח
הכלה התייצבה
כתבת טוב.
היי בני,
סיפור חזק, המעלה תהייה עד כמה הם, אותם תמהונים, מודעים למצבם, עד כמה טוב להם או רע להם.
נזכרתי ב"חולה אהבה משיכון ג'" בהוא שהיה צועק כל ערב "אוולין, אל תלכי"...
בני
חתיכת סיפור הבאת לנו בני...
אני חושבת שלכל עיר יש את ה'אישה' הזאת שלה.
זה מסקרן אותנו להתבונן כל כך מקרוב על הקצוות
על השוליים הכי צדדיים של הטירוף ושל החיים
במרתף של כל אחת ואחד מאיתנו ,קיימת אותה אישה
לחיי ה'שפיות'
לולי
מכירה אותה
היא מסתובבת גם ברחובות ת"א
ומי שבמקרה נועץ בה מבט מיותר חוטף מטר של קללות
"יש אנשים ששפר עליהם גורלם, יש כאלה שלא זו בלבד שהיכה בם, מכה ניצחת, גם לא עזבם מאז"
בדיוק כך!
אמיתי???עצוב...
תודה רבה על התיאור היפה והמצמרר הלקוח כאילו כתמונה מסרט של פליני.
בני ידידי
אחרי כל מה שנכתב כאן למעלה
מה כבר יש לי לההוסיף.
יום נהדר
שוקי
סיפור עצוב
ומדהים
בני בוקר טוב
יש לך הרבה מקום בלב
לאותם אובדי דרך
שנשארו לשוטט ברחובות הריקים
יכולת התיאור שלך מעבירה
את עומק הבדידות של אשה
ממקום כל כך רגיש ונוגע
יש הרבה רחובות ריקים
וכנראה לכל אחד מאיתנו
יש סיפור או שנים שלשמחתי
לא מוציאים אותנו לרחובות הריקים
אבל רק הרגישים בינינו יודעים
לגעת בהם כמוך
תודה על הסיפור
עמיר
וואלה. זה הסיפור.
גם אני מכיר כלה כזו, כנראה אותה אחת, שמסתובבת לה ברחובות (אבל של ת"א), ותמיד תהיתי מה הסיפור.
בני יקר,
כואב מאד הסיפור שלך..
נטישה בזמן חופה...דבר נורא..
וזה יכול בהחלט לשבור
ולהביא לאי שפיות..
אך מה שלא ברור לי בסיפור :
מדוע לא מטופלת כראוי
אותה נפש אומללה..
האם בימינו נותנים למישהי
במצב שלה לשוטט ?
איפה המשפחה ?
איפה הגורמים האחראים ?
תודה על השיתוף.
ויום טוב !
"היה או לא היה הפשר לא נודע לי" וזה פחות חשוב
התאור שלך בנה לי את הסיפור העצוב
חנן
הסבל הוא נחמתם של החלשים. על החזקים לתמוך. מוטיב הכלה הנטושה מופיע בהרבה מקומות. במקום לברך היא נשברה. בני יקירי היטבת להכאיב.
היי בני
אכן סיפור נוגע ללב
נראה כי זוהי הזנחה קשה של סכיזופרניה לא מטופלת עם קומבינציה של פוסט טראומה
דורש תשומת לב מרבית של המשפחה ושרותים סוציאליים של עירית חולון
עופרה
תודה על הרגישות, תודה על הסיפור . 'ראיתי' אותה דרך מילותיך
סיפורך מצמרר, בני
בעיני רוחי ראיתי את המשוררת אלזה לסקר שילר, מדדה בסחבות ברחובות ירושלים.
אחד מסיפורי חיים, הכתוב היטב !
אהבתי מאוד את הדרך הנהדרת
שבה תארת את הטרגדיה/שיגעון
מה שאותי מפתיע זה שלא שמעתי
על זה מעולם והסתובבתי ועבדתי
בעיר הזו המון שנים ואפשר להגיד
עד היום ולא ידעתי!!
תודה אחי....ריגשת אותי!
תודה ששיתפת
"כתבת אמיתי".....האכן?
יש מסתורין בסיפור
הסיפור כשלעצמו עצוב מאוד...
מקווה שאינו קשור אליך...
מוזמן לים של אהבה
שתמיד תשרור בביתך.
כריסטין
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1463384
סיפור נוגע ללב
תודה שהבאת
כוכב*
תודה על הסיפור הנוגה ..
גורל אכזר לעלמה המסכנה ..
ניתן לפגוש אנשים שאיבדו צלם אנוש כמעט בכל מקום
אין סוף לעצב , אין סוף לדמעות ...
יש אנשים ששפר עליהם גורלם, יש כאלה שלא זו בלבד שהיכה בם, מכה ניצחת, הרי שלא עזבם מאז...
נראה לי שהאחרונים פשוט בוחרים לדבוק במכה.
אולי זו הפואנטה?
בני,
עצוב מאד סיפורך.
ראה איך בגלל אירוע מצער מן העבר נגזר על נפש בעולמינו, להשתייך אל עלובי החיים.
ובעצם, אל העלובה שבעלובי החיים, וכך, כנראה עד יום מותה.
ראה רק בטוב.
נפשו המורכבת של האדם מי יידע ?
באמת כתיבה מצמררת, הרגשתי אותה קרבה והולכת למולי.
אני מכירה כמה נשים שהיו שמחות אילו
הבעל/החתן היה נוטש לפני החופה.
אולי זה היה חוסך מהן הרבה שנים של סבל.
חבל שלא היה מישהו שיעזור בהתחלה
ואולי כן היה ... אבל זה לא עזר.
מעניין אם הוא יודע ואם זה מפריע לו לישון מידי פעם.
נורא עצוב.
התאור שלך מעולה באיכותו
ולעצם המקרה ,
כל נטישה תולשת חלק מתבונת המוח,
ומפאת ההפתעה שבנטישה היא תמיד מהממת.
במקרה המתואר, היום האמור להיות ראש שמחתה
של גבורת סיפורך, הפך ליום אבלה וסבלה.
אשה אחרת, הייתה עוברת על סדר היום
ומחפשת אוהב אמתי ולא נטשן.
אך
גבורת סיפורך הייתה שברירית והרי
מי יודע את דקות נפש האדם ומתחם סבלה.
במקרה דנן, אכן הייתה זאת נטישה משגעת.
ולשכמותה, כאלה שנטרפה עליהם דעתם
יש לדאוג ולא להותירם הומלסים ברחובות .
אשריך! שעקב נטישתך את הכרך הסואן
נחסכו ממך גם מראותיו השליליים.
סיפור עצוב סיפרת
נוגע ללב.
יש פואנטה
על כל אדם לקחת אחריות על מעשיו
ולדאוג לא לפגוע באחר עד אובדן נשמתו
יש לנו אחריות מוסרית לא לגרום עוול לאחר
הלוואי שעברת לגור למרגלות ההר הלבן כדי לכתוב ספרים אל מול הנוף.
כל כך יפה אתה כותב
עצוב כל כך ,
בהתחלה סרבתי להאמין שזה סיפור אמיתי.
השתכנעתי לאחר שמצאתי אותך ובת זוגתך שזורים בו.
עצוב מאוד, השאלה שאלתה לי..
מדוע איש אינו מטפל בה?
משפחה? מוסדות המדינה.
שברון לה ,הוא חוויה קשה ומסוכנת מאוד.
צריך חסד גדול ומלאכים שיתקנו כנפיים שבורות.
יפה וטובה כתיבתך.
מחכה לך בחדר האח..
מתקדמים להדחות.
סיפור מצמרר.
סיפור אמיתי ?!
מדהים כמה שבירה היא נפש האדם ולאיזה תהומות של טירוף אל חזור אפשר לשקוע בנקודת שבירה אחת .
מה שגורם לי להודות על בריאותי ושפיותי היחסית
מעניין שלא נתקלתי בה בכל השנים שגרתי בחולון.
כתבת מקסים ,רגיש ונוגע ידידי היקר קבל כוכב :-)
כמה שבירה היא הנפש.
כמה שביר הוא היופי.
עצובבבבבב..
מאוד מעציב לקרוא :-((
תודה שחלקת *
עצוב.......!!!!!!!
מדהים איך ארוע אחד בחיים יכול להשליך על כל החיים.
כלכך עצוב לחשוב שהיא בעצם נתקעה בערב ההוא לכל חייה , בלי יכולת להתגבר ולהמשיך.
הבחירה שלך להביא את זה לכאן - מעידה על רגישות ויכולת אמיתית לחוש את האחר.
בין אם אמיתי ובין אם לאו, גורם לי להעריך את המקום בו אני עומדת...
הטבת כהרגלך לכתוב
אם לא חתונה, לפחות כיכבה בפוסט (-: /-: )-:
כמה חבל,
להלך בשדרה מוכרת, כמו על חבל דק
גובל בשגיונות וחלומות אבודים..
מקוו שהסיפור אינו אמיתי.
אך בכל מקרה, דמויות כאלו אפשר לפגוש כמעט בכל עיר ובכל כפר...
הגבול בין השיגעון והשפיות מאוד דק.
סיפור חיים עצוב.
ישנם אהבות גדולות כרומיאו ויוליה
ישנם אהבות קטנות אשר אין להם שיאים גבוהים וגם לא משברים עמוקים
ישנם החמצות גדולות וקטנות יותר
השאלה מה המבדיל העיקרי ביניהם
ההחלטות שלנו
הבחירות שלנו
רגעי הטירוף אשר איננו יכולים לקחת חזרה
צר ליבי על אותה אישה אשר ברגע של אי שפיות זמנית איבדה את אהבת חייה
נטישה ופרידה הם אירועים עוצמתיים כל כך
נטישת כלה בעב חופתה שהו אירוע שלא פשוט להתרומם ממנו מהנפילה וממפח הנפש
היא כנראה שקעה עמוק בצער
כמה כואב
וסיפרת כל כך מוחשי שהלב שלי נצבט .
התבוננת וראיתה את האישה שבה
לא רק הסתכלת
מרגש
>> יהודית
פתאום נזכרתי בסרט -ביתו של ריין...
האם אמיתי הוא הסיפור אם לאו,
האם באמת התרחש הוא במציאות אם לאו,
חשובים הם בעיניי כקליפת השום.
אנשים אומללים רבים יש בעולם,
איש/ה איש/ה וחלקו בסבלו של עולם,
אך לעומת זאת, כמה סיפורים טובים,
אבל באמת טובים - יש לנו ?
הסיפור קשה. נדמה לי שראיתי אחת כזו...
נורא *
בצורה נוגעת ללב אתה מתאר את מה שאתה רואה
בלי לשפוט ובלי להביע דעה.
מסכנה האישה
בליבי רק חמלה
היפוכה של הכלה הבררנית > של קרילוב
אך מכוון אל אותו סוף עצוב
משולה להלנה מטרויה היפה
שתשיט אלף ספינות בעיקבותיה
לו רק ידע
היאך נרה כבה
תודה
לאה
מפחיד עד לאן ניתןל יפול
יש מי שצריך לעצור את המחזה המביש הזה
ומייד
להושיט יד ולשלוף אותה מתהומות נפשה
ממש דופק לי הלב עכשיו....
זה סיפור אמיתי אמיתי באמת באמת?