התרבות המערבית המושתתת על השגיות, תחרותיות, מימוש והגשמה עצמית, מציבה כל אדם בחייו במרוץ אל עבר המטרות שהוא מגדיר בפני עצמו. מטרות אלו, קשורות לסטאטוס אליו שואף האינדיבידואל בחברה. האדם רץ ממטרה למטרה ולא מביט לאחור. האדם לא מספיק לחיות את ההווה, הוא מתכנן את העתיד כל הזמן. כמו שאמר ג'ון לנון "החיים קורים, בזמן שאנחנו עושים תוכניות". אדם מתכנן לקנות מדפסת מפוארת ועד שהוא קונה אותה הוא מתעסק אך ורק בקנייה זו. עד הרגע שאדם זה ירכוש את המדפסת הזמן יראה כתלוי ברכישה זו והקונה יספור – שבועות, ימים, שעות עד לרכישת המדפסת. בעוד שזמן זה עובר, הקונה יחיה בציפייה ולא ייהנה מכל שאר הדברים הנוכחים בחייו באותו רגע. הימים עוברים ואנחנו בציפייה? אנחנו לא מתייחסים לשינויים המתרחשים סביבנו – לכך שקיימים סוגים שונים של משפחות, הורות אחרת ואנשים שבוחרים להתרבות מתוך תרומת זרע ולהקים משפחה חדשה. מי הם האנשים שמצליחים ליהנות מהרגע? ליהנות מההווה ולא להתייסר מטעויות העבר או לדאוג בקשר לעתיד? האם אלה אנשי הדת המאמינים בעולם הבא, ויחד עם זאת אומרים תפילה מספר פעמים ביום ומודים לאל על כך שהם חיים? האם אלה האנשים שחיים חיי הדוניזם ומחפשים אחר תענוג בכל מחיר – העיקר למצות כל רגע וליהנות? או שמא מדובר באנשים שיודעים לאזן בין אמונה להנאה יומיומית פשוטה. להעריך את הדברים הקטנים בחיים, את השקיעה הורודה, את הציפור המצייצת ואת כוס הקפה באמצע יום שמשי.