ברצוני לספר בשבוע המשפחה על משפחה אחרת.

כשילד חריג בא לעולם, המשפחה עומדת במצב אחר, שונה .

לילד החריג צרכים אחרים ,דרכי ההתמודדות איתו שונות,

ולכך נדרשים משאבים נוספים על גידול ילד רגיל.

זה יכול להתחיל במשאבים כלכליים, רגשיים, מערכתיים ואף חברתיים.

ההתמודדות היומיומית משפיעה לעיתים קרובות על מערך המשפחה.

ישנם זוגות שהמצב שוחק אותם כל כך, שמביא אחד מבני הזוג לעזיבת הבית

ובכך גם נטישת הילד החריג ובן- זוגו שלו.

כשנולד ילד חדש להוריו, הוא הופך למימוש ההגשמה העצמית.

נולדים יחד איתו ציפיות הוריו ממנו לעתיד, תקוות חדשות .

ההורים חרדים תמיד לילדם .החרדה היא בסיסית וממשית מאד.

החוק קובע כי ההורים חייבים לדאוג לילדיהם עד גיל 18.

עם ילד חריג, הדאגה היא עד המוות.

מילד חריג אין ציפיות גדולות מידי לעתיד כלשהו, אין תקוות גדולות מידי.

שומרים על חייו.

המשפחה אמורה לתפקד כמערכת אחת משומנת לגידול הילדים.

אך כשמדובר בילד חריג, נדרשת עזרה רבה גם מבחוץ. לא כל משפחה בנויה להתערבות מבחוץ,

מדובר בפגיעה בפרטיות, פגיעה באינטימיות של ההורים.

ולא כל משפחה בנויה להתאים עצמה לשינויים דרסטיים כמו אלה הדרושים כעת.

הילד החריג מערער את שווי המשקל והיציבות של המשפחה.

המצאות ילד כזה בבית גורם למצוקה נפשית גדולה מאד בקרב ההורים.

הפגיעה קשה בערך העצמי ובדימוי העצמי של ההורים: הם הביאו לעולם ילד פגום.

הם נכנסים לטרואמה, חרדות קיצוניות, רגשי אשם, נקיפות מצפון והאשמה עצמית.

חוקרים טוענים כי ההלם הפוקד את ההורים, דומה להלם הפוקד את המשפחה כאשר אחד מהם חולה

במחלה קשה. העומס והדאגה לעתיד, גורמת לקשיים בתפקוד.

ויש לעצב מחדש את דפוסי החיים, את סגנון החיים ואת סולם העדיפויות המשפחתי.