במסגרת תהליך אותו אנחנו עוברים נתתי להם משימה למפות את קבוצות השייכות בבית הספר שלהם. היה מרתק לראות את המיפוי, לראות את הקבוצות, הערסים/פריחות, הפריקים, החנונים... בטח היו עוד שאני לא זוכרת, והיו ה"נורמאלים" ואז שאלתי את עצמי(וגם אותם), מה זה נורמאלים?מי קובע מי נורמאלי ומה זה נורמאלי? אולי אנחנו באמת כבולים בכל-כך הרבה חוקים ונורמות שכל חריגה(חריקה) מאיימת על הנורמאליות שלנו? קראתי מאמר מעניין ומרגש שנקרא "יוצאים מגדרם" ונכתב ע"י תמר נהרי, המאמר נכתב בעקבות מפגש של תמר עם נציגי תנועה של אוטיסטים בתפקוד גבוה בכדי להבין יותר על התרחש בעולמם ומדוע הם מוחים על הניסיון להפוך אותם ל"נורמאלים". הקבוצה מספרת על המפגש שלהם עם אנשים דומים להם וכך הם מתארים את החוויה: "הרגשתי כאילו אחרי חיים שלמים במחיצת חייזרים(שאלו האנשים ה"נורמאלים") פגשתי אנשים שהגיעו מהכוכב שלי.""הרגשנו כמו שבט אבוד. להיות "נורמאלי" זה להימצא בין הדומים לנו.""הרגשתי שבשביל לחיות בחברה אני צריך להרוג את האני האמיתי שלי." גם אני שואלת את עצמי, גם כאמא, לילדים שלא תמיד "הולכים בתלם" עד כמה הם צריכים לוותר על האני האמיתי שלהם בשביל להיות מקובלים? עד כמה אנחנו פתוחים לקבל את מי ששונה מאיתנו, באמת בלי להרגיש שאם נקבל אותו זה עלול לאיים על הסדר העולמי של מי נורמאלי ומי לא ומה מקובל ומה לא. ואסיים, שוב בציטוט: "כל האנשים הטובים מסכימים, וכל האנשים הטובים אומרים, שכל האנשים הנחמדים כמונו, הם אנחנו, וכל השאר זה הם" / ר.קיפלינג
ותחשבו על זה.... |